רף גבוה: "גבינה ממשלתית" היא הקומדיה המקורית שהיינו צריכים

לא ברור איך זה קורה, אבל לסדרות באפל TV+ תמיד יש איזשהו משקל מסוים, גם אם הן כביכול קומדיות קלילות. "טד לאסו", לדוגמה, מתמודד עד הרגע האחרון עם אירועים מורכבים שהגיבור חווה כולל התקף חרדה, גירושים ודיכאון, "שרינקינג", מטבעה, עוסקת בנושאים שקשה לגעת בהם ,ואפילו "הסטודיו", קומדיה בכיכובו של סת' רוגן, היא סאטירה חכמה ומודעת לעצמה על המציאות ההוליוודית. אז לא מאוד מפתיע כשאפל TV+ מנסה את זה גם עם "גבינה ממשלתית", דרמה קומית תקופתית שבהחלט מנסה להיות קלילה יותר מכל מה שראינו עד היום על השרתים של אפל, גם כשהיא מדברת על נושאים כמו בגידות, מתקני הכליאה בארה"ב, אמונה ושיקום אסירים. 

>> אף מילה על ביבי: דירוג 20 הנוכלים הגדולים על מסך הטלוויזיה
>> "חתונמי" היא זוועת ריאליטי לא פחות מ"האח הגדול". ואולי יותר

"גבינה ממשלתית" מתרחשת בשלהי שנות השישים ועוקבת אחר המפטון (דייוויד אוילאו), אסיר לשעבר שמשתחרר ומקווה שכל החיים שהיו לו לפני הכלא נשארו במקומם, על מנת לנטוש את חיי הפשע ולהגשים את מטרתו בחיים. הבעיה היא ששום דבר לא נשאר במקומו: הבן הקטן והרוחני התרחק ממנו לגמרי, בנו הבכור הוא נער מבריק שמחליט לא לגשת ללימודים ולהקדיש את חייו לקפיצה במוט, ואשתו מכריחה אותו לישון במוסך. החיים הם לא כמו שהם היו ואם כבר – הם הרבה יותר קשים. בין היתר הוא מגלה שהוא חייב המון כסף למשפחת הפשע החדשה באזור, ובמקביל הוא ממציא מקדחה שמשחיזה את עצמה ותולה בה תקוות לישועתו.

הבחירה בהמפטון לתפקיד גיבור הסיפור, גבר אפרו-אמריקני שעדיין לא ברור בדיוק איפה וכיצד מסלול חייו השתבש, היא בחירה מעניינת. בסוף שנות השישים הגזענות הייתה רחוקה מלהסתיים בארה"ב, והבחירה לשים גבר שחור במרכז עלילה המתרחשת בתקופה הזאת, משמעה לבחור באחת הדמויות הכי חלשות בחברה, דמות שעצרה את חייה שלה, אך צריכה להתמודד עם כך שהחיים המשיכו גם בלעדיה. 

רבים מאיתנו מכירים את התחושה שהמדינה דפקה אותם, והתחושה הזאת אצל המפטון מעוררת הזדהות, וכשכל זה עטוף בקאסט שעובד נהדר ביחד ומכיל את סימון מיסיק, לואיס קנסלמי וג'רמי בוב – הסדרה מצליחה לעבוד בקצב שהוא לא מהיר מדי, לא איטי מדי ומאפשר להתחבר לדמויות ברגעי השיא שלהן אך גם ברגעי השפל. למרות שמדובר בנושאים לא קלים, העיסוק בהם עטוף בצמר גפן ונשאר נעים רוב הזמן, אך אל תטעו – זה לא מוריד מאיכות הסדרה. בתור התחלה יש לנו כאן סדרה מקורית מאוד, וזאת נקוגה גדולה לזכות "גבינה ממשלתית" בעידן של  רעיונות ממוחזרים, ספין-אופים וסיקוולים. מוצר מקורי ואיכותי הפך להיות מצרך נדיר. 

זה לא שאין סרטים מקוריים, אבל היוצרים והמפיקים נעשו יותר ויותר עצלנים. הם מעדיפים לקחת סיפור שנכתב ולספר אותו בצורה חדשה מאשר לעבוד על סיפור מהתחלה. אני לא מאשים אותם – לכתוב סיפור טוב זה פאקינג קשה. למצוא התחלה, אמצע וסוף שיעבדו ללא חורים בעלילה, ללא סיפורים לא רלוונטיים, וגם שיהיה מעניין – זאת אחת המשימות הכי קשות ליוצרים. "גבינה ממשלתית"נותנת כל הזמן את התחושה שהיא יודעת לאן היא הולכת ומה היעד הסופי, והיא עושה את הדרך המוזרה והחצי-סוריאליסטית שלה באופן שמרגיש כל כך טבעי בעולם של הסדרה, שזה הופך להיות מסיפור שנשמע די משעמם – על המצאה של מקדחה שמשחיזה את עצמה – לסיפור שכיף לראות וממש מבדר להכיר. 

אם מתמקדים בשם שלה, "גבינה ממשלתית" נשמעת כמו סאטירה פוליטית על ריקבון פוליטי, וכששומעים את הסיפור של הסדרה, היא נשמעת משעממת ואולי אפילו מייגעת. אבל כשרואים אותה מבינים שזה לא המצב: מדובר בקומדיה משעשעת ומחממת לב, שמזכירה לעתים סרט של ווס אנדרסון ולעתים את "פארגו", אבל גם בנתה לעצמה שפה משלה ואמירה משלה על אנשים שמראש לא היה להם סיכוי ובכל זאת נאבקים לשבור את תקרת הזכוכית. זאת סדרה חשובה שמדברת על נושאים חשובים בדרך מקורית ומסקרנת, והיא תחליף מהנה ביותר לסדרות הקלילות האחרות של אפל TV+. יש לה משקל מסוים, ובזכות המקוריות והמעוף שלה, יותר קל לשאת אותו. לפעמים זה כל מה שצריך.
>> "גבינה ממשלתית", עונה ראשונה, 10 פרקים, עכשיו באפל TV+