"ג'קי": סרט מלאכותי, אינטימי ומעוצב בדקדקנות

אחת התמונות המפורסמות ביותר מהלוויה של ג'ון קנדי היא זו של בנו בן ה־3 עומד לצד אמו ומצדיע לארונו של אביו החולף על פניו. הדימוי הזה, שמעורר תגובה רגשית מיידית, אינו משוחזר ב"ג'קי" – בחירה אמנותית שמעידה על החלטתו של הבמאי פבלו לריין להימנע מללחוץ על בלוטות הדמעות.

הסרט, העוקב אחר האלמנה האלגנטית בארבעת הימים שבין ההתנקשות ועד הלוויה, הוא אינטימי מאוד, ועם זאת הוא ניחן בריחוק אסתטי המתבטא בנרטיב השבור ובעידון החזותי כמו גם בצלילים הצורמים המעטרים את הפסקול (המועמד לאוסקר) שהלחינה מיקה לוי. "ג'קי" אינו ממציא מחדש את הביוגרפיה הקולנועית (כפי שנטען בביקורות רבות), אבל הוא מתמודד באופן מעניין למדי עם מגבלות הז'אנר.

זה סרט על אבלה של נסיכה החיה בארמון זכוכית, ימים אחדים לפני שהיא נדרשת לעזוב אותו. על פי הסרט הייתה זאת ג'קי שהפכה את הארמון לקמלוט (השיר מהמחזמר על המלך ארתור מלווה את הסרט), בכך שעיצבה את המיתולוגיה סביב בעלה שנרצח פחות משלוש שנים מתחילת כהונתו, ולא הספיק לבנות מורשת משל עצמו. לשם כך היא דורשת לארגן לבעלה לוויה מפוארת שתדמה לזו שנערכה ללינקולן. היא החלה לטוות את האגדה עוד קודם לכן, כששיפצה את הבית הלבן בממון רב והשיבה אליו את הרהיטים שאכלסו אותו בימיהם של נשיאים קודמים כדי ליצור המשכיות עם העבר. קטעים מהסיור שערכה מול מצלמות טלוויזיה ב־1962 (הראשונות שהוזמנו להיכנס לשם) משובצים בסרט לצד תמונות של ג'קי ההמומה מצער אובדת במסדרונות.

כמו הבית והחליפות המחויטות, גם הופעתה של נטלי פורטמן מעוצבת בדקדקנות. היא מחקה את המנעד הקולי של ג'קי (זה מודגש בעיקר בשיחה עם עיתונאי המנסה להציץ מתחת לאיפור ומשמש כמעין תחליף לקריין), ולעתים זה נשמע מלאכותי אך זה תואם את תפיסת דמותה של הגברת הראשונה לשעבר, ששומרת על פאסון של בובת חרסינה.

סרט על: ג'קי קנדי בימים שבין ההתנקשות בבעלה עד הלוויה.
ללכת? כן. מעין דימוי קוביסטי של אישה מאוד מפורסמת.