מה קשור דגל הגאווה? פשוט מאוד, זה דגל של מאבק על הדמוקרטיה

"מה קשור דגל הגאווה?!" הוא משפט שמוטח בנו בווריאציות שונות כמעט כל שבוע. פעם אחר פעם מתברר שהנוכחות של הקהילה הגאה בהפגנות למען שחרור החטופים ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית לא מובנת מאליה.

>> זה עליכם: תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שלא תתנגדו ותסרבו // טור דעה
>> תהיו זאב דגני: חינוך לפוליטיקה ודמוקרטיה הוא צורך חיוני // טור דעה

אבל ב-29.12.22, ערב השבעת הממשלה, הקהילה הגאה הייתה הראשונה להפגין מחוץ לקריית הממשלה, מתוך הבנה שהממשלה הזו מאיימת באופן ישיר על בית המשפט העליון, על מיעוטים ובתוך כך על הקהילה הגאה (בין אם זה אבי מעוז, שעומד בראש מפלגה שחרטה על דגלה את ההוקעה של הקהילה הגאה והפך להיות השר הממונה על התוכניות שנכנסות לבתי הספר, אורית סטרוק שהציעה לאפשר אפליה כלפי להט"בים בחוק, ולצערי ישנן עוד דוגמאות רבות). מאז אותו הערב היינו שם כל שבוע במאבק על דמותה של ישראל.

עם פרוץ המלחמה באותה שבת נוראית ב-7.10, היה ברור שכל המשאבים שלנו מוקדשים להחזרת החטופים ולשיקום החברה שלנו, אבל מהות המחאה לא השתנתה: להיאבק על אופיה של ישראל כמדינה שמקדשת את ערך החיים ולא מפקירה אף אזרח.ית. מה שאומר בראש ובראשונה להחזיר את כל החטופים, ובאותה נשימה לדאוג לביטחון ולתנאים שוויונים לכלל האזרחים והאזרחיות בישראל – הקהילה הגאה שהאלימות כלפיה (ובייחוד כלפי הקהילה הטרנסית) רק הולכת ועולה מאז עליית הממשלה ומאז פרוץ המלחמה; היישובים הרבים שדורשים שיקום בדרום ובצפון; החברה הערבית שהופקרה על ידי הממשלה והמשטרה לארגוני הפשע שהלכו והשתלטו עליה; והנחיצות בפתרון ארוך טווח לסכסוך שגובה מאיתנו אינספור קורבנות. אלה קשורים באלה כשאופיה ועתידה של ישראל נמצאים על הכף.

 

הממשלה דוהרת אל עבר משבר חוקתי וקרע אזרחי גדול יותר מאי פעם. הקהילה הגאה נותרת ללא הגנה וללא שום הבטחה שזכויותיה יישמרו. יחד איתה נשארים מאחור כל מיעוט אחר וכל מי שמעז לבקר את הממשלה

 

השבועות האחרונים היו מהשבועות היותר דרמטיים ביחס לכלל הסוגיות הללו. לפני כשבועיים חודשה המלחמה שמסכנת באופן ממשי את חייהם של החטופים ושל אזרחים רבים אחרים. יום לאחר מכן, הממשלה דנה בפיטורי ראש השב"כ וביום ראשון היא דנה בפיטורי היועמ"שית, ומיד אחר כך הדיון לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וכמובן תקציב המדינה לשנת 2025. כל זה כשאין אופק ואין תוכנית לסיום המלחמה, להחזרת החטופים ולשיקום החברה. נראה שאת הממשלה יותר מעניין להבטיח את שליטה בכל מוסדות המדינה ולהעביר תקציב שמקצץ בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך, אבל מבטיח כסף סקטוריאלי ובלתי פרופורציונלי למקורביה.

בשבת האחרונה ציינו 37 שנים ליום שבו הצליחה שולמית אלוני להוציא מספר החוקים של ישראל את החוק האוסר על "משכב זכר". מאז, רוב ההישגים של הקהילה הגאה היו באמצעות פסיקות בג"צ, וכמעט שלא עוגנו בחוק. בתוך מציאות שבה הממשלה, שכוללת את הגורמים הכי להט"בפוביים שנשמעו אי פעם בישראל, לא מתחייבת להישמע לפסיקות בג"צ ודוהרת אל עבר משבר חוקתי וקרע אזרחי גדול יותר מאי פעם, הקהילה הגאה נותרת ללא הגנה וללא שום הבטחה שזכויותיה יישמרו. יחד איתה נשארים מאחור כל מיעוט אחר וכל מי שמעז לבקר את הממשלה.

הדרישה החד-משמעית מכל ממשלה באשר היא לשרת באופן שוויוני ונאמן את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה, היא דרישה רחבה, שמייצגת את המאבק של הקהילה הגאה מאז ומתמיד, אך היא לא דרישה רק עבורנו. זאת דרישה שמייצגת את השאיפה שלנו כלפי כלל החברה הישראלית, ובייחוד כלפי הנוער שבפניו התחייבנו לעתיד טוב יותר. דגל הגאווה, שגורר אינספור שאלות בכל הפגנה שבה הוא מונף בגאון, מייצג מבחינתנו ערכים של חופש, של שוויון ושל סולידריות חברתית. בשם הדגל הזה הזה אנחנו נאבקים ונאבקות על דמותה של המדינה ועל עתידה, ובשבוע הזה המאבק הזה הופך לדרמטי ונחוץ יותר מתמיד.
>> יוני אביטן הוא מנכ"ל שותף של ארגון הנוער הלהט"בי איגי