לראות את הדוקו החדש על דיוויד בואי באיימקס? יותר טוב מהופעה
בלי קריינות, בלי כתוביות ועם לא מעט קטעים אסוציאיטיביים, מי שנכנס ל"Moonage Daydream" ומצפה ללמוד משהו חדש על דיוויד בואי - כדאי שיהיה כבר בקיא בחומר. אבל אתם פשוט רוצים להעביר שעתיים ומשהו בנוכחותו המופלאה של האיש, אתם במקום הנכון
ברוכים הבאים לחוויה של דיוויד בואי. לא תקבלו כאן כרונולוגיה של חיי המוזיקאי מילדותו ועד מותו, אלא מארג דחוס וכאוטי של דימויים חזותיים וקוליים מרצדים, שמתרוצצים בין הזמנים ובין הספרות. כשם שירו של בואי שהעניק את שמו לסרט, זו אינה ביוגרפיה תיעודית אלא מסה קולנועית דמויית חלום בהקיץ, המחטטת במוחו השופע של היוצר הפנומנלי, שחי חיים של עשרה אנשים. לא בטוח שבתום הצפייה תכירו אותו יותר טוב, אבל ללא ספק תתרשמו מהיצירתיות, ההומור, התבונה, התעוזה והבדידות של האיש בעל שלל הזהויות הבימתיות.
הסרט הוא רצף אימפרסיוניסטי, נטול קריינות וכותרות ביניים, של קטעי הופעות וראיונות, תצלומים, ציורים שבואי צייר, קטעים מיומניו ומסרטיו, ודימויים פסיכדליים למיניהם, שביניהם משולבים גם קליפים מאינספור סרטים אילמים מראשית ימי הקולנוע. אלה אולי סיפקו לו השראה כשיצר את האלטר-אגואים החיזריים שלו, ואולי הם אסוציאציות אישיות של הדוקומנטריסט ברט מורגן ("קוביין: Montage of Heck"). מורגן קיבל גישה לארכיונים הפרטיים של בואי, שקשה להאמין שחלפו כמעט שבע שנים מאז שהוא עזב את העולם שלנו.
זה הסרט הראשון על בואי שאושר על ידי יורשי עזבונו, וזה לא הולך ברגל. לפני שנתיים יצא (לא בארץ) "Stardust" עם ג'וני פלין בתפקיד דיוויד בואי. הסרט המאכזב ההוא, שהתמקד בשלבים מוקדמים בעיצוב דמותו הבימתית של בואי, לא זכה לשיתוף פעולה מצד בעלי העיזבון, שלא אישרו ליוצריו להשתמש בהקלטות של בואי.
בכל אופן, קטעים מסרטים גרמניים אילמים משנות העשרים, בהם "הקבינט של דוקטור קליגרי", "נוספרטו", ו"מטרופוליס", לצד "המסע אל הירח" של ז'ורז' מלייס מ-1902 (סרט המד"ב הראשון) משתלבים היטב לצד דימויים של בואי כזיגי סטרדאסט, מייג'ור טום והאיש שנפל מכוכב אחר. מורגן החליט לא לזהות עבור הצופים מה הם רואים. אין בסרט כתוביות שמציינות מאיפה לקוחים הקטעים, ואם אינכם מכירים את כל הסרטים שבהם בואי השתתף, לא תדעו, כמוני, באיזה הקשר הוא צולם מטייל לבדו בארצות רחוקות.
ההומור בסרט נובע ממפגשים עם מעריצים אדוקים, ומשאלות נבוכות ששואלים מראיינים בריטים אובדי עצות, שמתקשים לפענח את האיש שהתייצב באולפן במיני תלבושות לא סטנדרטיות. בואי מנצל את ההזדמנות לגלוש בחן על חוסר הנוחות שלהם. "הנעליים שאתה נועל הן נעלי גברים, או נעלי נשים, או נעליים ביסקסואליות?" שואל אחד המראיינים. "אלה נעלי נעליים, טיפשון", משיב הבחור בנעלי העקב. בהמשך מראיינות יותר אינטליגנטיות, ופחות מאוימות על ידי מיניותו הלא מוגדרת, מציעות אבחנות יותר מעניינות ומייצרות שיחות מעמיקות על אישיותו. אבל דחיסות החומרים ששוטפת את המסך אינה מאפשרת להתרכז במה שנאמר, וזה קצת חבל.
בשלב די מאוחר בסרט בואי מספר על אחיו הבכור, אליו נשא עיניו בילדותו. הוא מקדיש גם כמה מילים ליחסיו עם זוגתו אימאן, שהביאה אושר לחייו. אבל רוב 135 דקותיו של הסרט נמנעות מעיסוק בחייו האישיים של דיוויד רוברט ג'ונס. אם אתם חובבים של בואי (יש מי שלא?) תרצו לראות את הסרט באיימקס. זה יותר טוב מאשר לראות את בואי בהופעה חיה באיצטדיון. הייתי בשתיים כאלה – באיצטדיון מטלייף בניו ג'רזי ובמדיסון סקוור גרדן בניו יורק, ובשתיהן חשתי מרוחקת מדי ולא נסחפתי. "דיוויד בואי: Moonage Daydream" הוא סרט שופע, תוסס וחווייתי מאוד, ובסופו של דבר גם קצת מתיש.
4 כוכבים, בימוי: ברט מורגן. ארה"ב/גרמניה 2022, 135 דק'