"דיפאן" הוא הרבה יותר מעוד דרמת הגירה

ז'אק אודיאר הוא מהקולנוענים היותר מעניינים שיוצרים בצרפת זה כ־20 שנה. סרטיו העזים, בהם "נביא" ו"חלודה ועצם", משלבים ריאליזם מחוספס עם תבניות ארכיטיפיות ומשמרים את כבודו של הקולנוע הצרפתי שידע ימים טובים יותר. כאורח ותיק בפסטיבל קאן ולאחר שליקט שם כמה פרסים בולטים, היה זה "דיפאן", לאו דווקא סרטו הטוב ביותר, שהביא לידיו את הפרס הנחשק מכולם – דקל הזהב.

הנושא של "דיפאן" לא היה יכול להיות אקטואלי יותר – פליטים מאזור מלחמה מפלסים דרכם לצרפת ומגלים שהארץ החדשה אינה ידידותית במיוחד למהגרים חסרי כל. אבל אודיאר, שכתב את התסריט עם שותפו הקבוע תומס בידגן ועם נואה דברה, יצק את חומרי המציאות הקשים לתוך תבנית של דרמה קולנועית שמזכירה את "התוודעות" (1980) – סרטו של אישטוואן סאבו שעלילתו מתרחשת על רקע מלחמת העולם השנייה – או לחלופין קומדיות רומנטיות של אדם סנדלר.

הסרט נפתח בסרי לנקה השסועה, שם מסתיים קרב בשרפת גופות של חללים. במחנה פליטים, חייל, אישה וילדה נטושה שאינם מכירים זה את זה מתקבצים יחדיו ומתחזים למשפחה כדי לשפר את סיכוייהם להגר לצרפת. המעבר מהסגנון הלא מעובד של סצנות הפתיחה לדימויים עמומים בהילוך אטי – מלווים במוזיקה דתית של ויוולדי – שמקבלים את פנינו באירופה, הוא אבחה קולנועית עתירת השראה. אבל הרושם הראשוני מטעה, וכשהחיים בצרפת מתעצבים כקשים ומתסכלים, הסגנון שב להיות מחוספס כשהיה. השלושה מקבלים מעמד של פליטים ונשלחים לשכונת עוני בפאתי פריז, שם דיפאן מועסק כשרת בבית דירות מוזנח המשמש גם כמרכז של סחר סמים. התא המשפחתי הפיקטיבי שברירי ביותר ושורד רק בשל תלות הדדית. ההורים המדומים דיפאןויליני דוברים טאמילית, ואילאל בת ה־9 משמשת כמתורגמנית שלהם. כשיליני נשכרת לטפל בגבר נכה, היא מתוודעת לבנו סוחר הסמים שמעורר בה ריגושים. אבל בראהים מביא איתו גם אלימות, וכשקטטה בין כנופיות הופכת את השיכון לאזור מלחמה, דיפאן מגייס את המיומנויות הקרביות שרכש במולדתו והסרט מחליף מהלך והופך מדרמת הגירה למרחץ דמים בנוסח סרטי הנקמה של שנות ה־70.

את דיפאן מגלם אנטוניחסן ג'וזטחסן, שהתסריט נכתב חלקית בהשראת סיפורו האישי. בילדותו שירת כחייל בארגון הטרור טיגריסי השחרור של טאמיל אילם, עד שברח לצרפת בשנות ה־80, שם התפרסם כמחזאי, סופר ומסאי. מבחינה דרמטית וסגנונית "דיפאן" פחות מגובש מסרטיו הקודמים של אודיאר. הגוון הכללי הוא ריאליסטי, אך הוא מקושט במקטעים בעלי טקסטורה שונה לחלוטין שנדמים זרים לחומר, בהם דימויים חלומיים של פיל בין עצי היער. עם זאת, בתיאור היחסים המתפתחים בתוך התא המשפחתי המאולץ יש לא מעט אבחנות אנושיות מדויקות שאפשר להתחבר אליהן רגשית.

השורה התחתונה: דרמת הגירה לא טיפוסית