ברכה על ראשכם: דירת הווינטג' מהחלומות שכל קירותיה דלתות
הדירה היפואית הזאת נפלה על נועה טרלובסקי ויוסי ניסים מהשמיים. יחד עם בעל בית שהוא אספן וינטג' הפכו אותה לבית מלא אופנה וסטייל שמשמש אותם גם כסטודיו המותג שלהם, "אופנת ברכה", כל הדרך מ-1969
איפה? רחוב בן גמליאל, יפו
מי? נועה טרלובסקי, בת 28, מעצבת אופנה, מנהלת קריאייטיב ובעלת המותג "אופנת ברכה" (כאן באינסטגרם), יוסי ניסים, 29, מנהל אדמיניסטרטיבי של המותג "אופנת ברכה" (ויש להם גם אתר)
ותק: שנה וחצי שכירות
מטראז': 70 מ"ר
יוסי: "לפני יותר משנה וחצי חיפשנו דירה ואחרי 2 הברזות מבאסות מאוד של דירות, האופציה לדירה הזו עלתה".
נועה: "הבעלים של הדירה הוא אספן וינטג׳ רציני והדירה הזו שימשה לו כמחסן לכל האוצרות שלו. הבעלים הוא חבר של הורי אז מסתבר שכאן האופניים שלי היו מאוכסנות כילדה. לאחרונה הוא החליט לשפץ אותה קצת ולהשכיר את החלל כדירה..במזל ממש היא שלנו!".
יוסי: "בגלל שהבעלים אוסף וינטג׳ יש פה הרבה ציוד וריהוט שלו שבא עם הדירה, כמו הספסל בכניסה, התנור, ודלתות השירוקלחת שהן בכלל מכנסייה ישנה ועוד".
נועה: "אני אגרנית לא קטנה ככה שהדברים שלי השתלבו פה מצוין".
יוסי: "הדירה הזו ממש טובה לגידול צמחים כי היא סוג של חממה, אז הצמחים ממש שמחים כאן. כל הבניין הוא בעל אופי היסטורי ממש מרתק, המבנה היה בית מלון עוד מלפני קום המדינה ואם מסתכלים עליו מבט עילי הוא בצורה של צלב. החלל הזה עם החלונות האותנטיים והבנייה המטורפת משמר ממש את האופי ההיסטורי הייחודי של הבניין. הבעלים גר פה למעלה".
מבט מהסלון אל תוך החלל
הסלון מהמטבח
עוד מבט אל הסלון
נועה: "הפריט קקטוס הענק הזה על הספה הוא צעיף שהכנתי לפרויקט הגמר שלי שהוא הומאז' לסבתא שלי וגינת הקקטוסים שלה שכבר לא קיימת. השמיכה הארוגה על הספה היא שמיכה שאיירתי והיא נמכרת כמרצ׳ של אופנת ברכה".
שולחן הסלון (עם קרמיקות שנועה ויוסי הכינו בסטודיו של אמא של נועה שהיא קרמיקאית)
עוד מבט אל השולחן
("את הגובלן שבשולחן ההורים שלי מצאו ברחוב והוא היה תלוי בדירה הקודמת שלי, הפכנו אותו לשולחן")
כרית שנועה הכינה בזמן המלחמה האחרונה
"השתגענו בדירה ביפו בזמן הבלאגן שהיה בחוץ אז תיעלתי את האנרגיות והכנתי כריות". עוד בתמונה: ספרים ועליהם כדים מזכוכית חברון משוק חברון שסבתא שלה הביאה בתקופה שהיה ניתן לבקר בו, שלט מקורי של סבא של נועה שהיה חייט.
תקריב על מנורה ושלט
נועה: "אופנת ברכה המקורית הוקמה ב1969 על ידי סבא שלי, שהיה חייט בגדי נשים, וסבתא שלי שהייתה קניינית וביזנס וומן"
יוסי: "כמונו היום – רק הפוך".
אהרון החתול בחברת כרית שעושה לו הומאז'
יוסי מכין לנו קפה במטבח
"בעצם כל קיר כאן הוא דלת. כל החלונות האלה הם גם דלתות, אז ניתן להיכנס מכל מקום, ובחרנו לעצב את החלל בצורה מסויימת".
אגרטל שאמא של נועה הכינה על שרפרף שנועה מצאה ברחוב
ארון כוסות וכלי אירוח שהיה פעם ארון בית חולים ישן
"אני חולה על כלי אירוח בצורה מוגזמת בהרבה יותר ממה שאני מארחת באמת".
מדרגות לגלריה ודלת הכניסה למקלחת שהייתה פעם דלת של כנסיה יפואית
תקריב של הדלתות
השירותים שהתקרה שלהם היא מדרגות הגלריה
"זה לא מותאם כלכך לאנשים גבוהים אבל זה מאוד יפה".
הסטודיו של "אופנת ברכה"
נועה אורזת משלוחים על שולחן העבודה
יוסי: "עד הקורונה הייתי ברמן ובזמן הקורונה היה לי ממש משעמם אז התחלתי להציע לנועה עזרה"; נועה: "אני הייתי בזמן פרויקט גמר והתחלתי ללמד אותו לגזור בדים, להוציא גזרות, ולאט לאט הוא התחיל ממש להכנס לעסק עד שהיינו צריכים לעשות שיחה רצינית לגבי האם אנחנו נכנסים יחד לביזנס"; יוסי: "ומאז אנחנו שותפים לכל דבר, אני למדתי את המקצוע ואנחנו שותפים למותג הזה ומניעים אותו יחד".
נועה בסטודיו
נועה: "חלל העבודה עבר המון גלגולים, בהתחלה הוא היה מחסן, כשעבדתי על פרויקט הגמר הוא היה אחר לגמרי, ועכשיו כשהוא משרת רק את 'אופנת ברכה' הוא משודרג ואחר לחלוטין"; יוסי: "אמנם אין לו דלת אבל החדר לגמרי עוזר לנו לתחום את איזור העבודה ויוצר הפרדה בין החיים לעבודה. אני יוצא משם לפעמים ואומר 'די, אני הולך הביתה' ואז מהרגע שאני בסלון לא נוגע יותר בעבודה".
פריטים מתוך הקולקציה
שקית מקורית של אופנת ברכה המקורית
"יום אחד אמא שלי קיבלה טלפון מאחת התלמידות שלה והיא בישרה לה שהיא מצאה בבית שלה שקית מקורית של אופנת ברכה מימי סבא וסבתא שלי. אגב, את השקית הזו אמא שלי עיצבה בעצמה!"
מכונת התפירה בסטודיו
לצד הציור הראשון של נועה מתוך פרויקט הגמר שלה ועוד ציור שציירה כשהייתה בת 5
יוסי ונועה על מדרגות הגלריה
חדר השינה
"זה איזור שהוא קדוש ונטול עבודה בשבילנו. הוא גם הכי קרוב לטעם של יוסי שהוא מינימליסטי ונקי מאוד".
ארון הבגדים הפתוח של הזוג
הרהיט
"זה היה פעם מעמד לטלפון. היו שמים שם טלפון קווי, יש למטה מקום לדפי זהב והיו יושבים עליו בעת שיחה חשובה. היום אנחנו קוראים לזה 'הרהיט' כי אנחנו לא יודעים איך לקרוא לו והוא משמש לרוב כפריט שאנחנו זורקים עליו בגדים שאין לנו כח לכבס".