דם אמיתי: ז'אנר ה"פשע אמיתי" עשה לנו את השנה
מהפודקאסט "סיריאל" עד סדרות הדוקו עוכרות השלווה "הג'ינקס" ו"לייצר רוצח" - האקשן שאנחנו צורכים הרבה יותר משכנע כשהוא לקוח מהחיים
שרה קוניג, כתבת ומפיקה בתוכנית הרדיו “This American Life", הציעה לעורך הראשי שלה, איירה גלאס, לעבוד על תוכנית בת חדשה, היא לא חשבה שהוא יסכים. לקוניג היה רעיון פשוט, אבל כמעט מהפכני – במקום לגולל סיפור אחד או יותר בפרק, היא תתמקד במקרה מרתק במיוחד שהיא עובדת עליו ותבחן אותו מכל זווית אפשרית, לאורך עונה שלמה. גלאס נתן לה אולפן וצוות ואישר לה ליצור את התוכנית כפודקאסט. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו ש"סיריאל" יהפוך לפודקאסט הנשמע ביותר בעולם, ולתופעה תרבותית כל כך מדוברת שתדרוש מכל כך הרבה ילדים להסביר להוריהם מה זה בעצם פודקאסט.
קוניג בחרה להתחקות אחר סיפור הרצח של תלמידת תיכון בבולטימור. היא תקפה את הנושא בצורה מעוררת יראה: חילצה מסמכים ישנים שהיו קבורים עד אז, אספה תיאורי מקומות שהוזכרו בחקירה על מנת לשחזר את זירות ההתרחשות. היא חקרה עדים, הגיעה לכל מי שסירב לדבר על האירוע במשך שנים ובעיקר – ניהלה שיחות יוצאות דופן עם מי שהואשם ונכלא באשמת הרצח, עדנן סאייד. קולה של קוניג בעת שיחותיה עם סאייד – שנשמע כמו טינאייג'ר שגרתי אבל ייתכן שהוא רוצח אכזרי – הפך את “סיריאל" לפודקאסט שכל מי שהקשיב לו נהיה אובססיבי לגביו. קהילות אינטרנטיות הוקמו בניסיון למצוא עדויות וראיות נוספות, האינטרנט התמלא פרודיות על קוניג בדרכה לפרק האחרון והמכריע. לבסוף הגיע הפרק האחרון, וכל מי שחשב שתתקבל תשובה ברורה האם סאייד הוא הרוצח או לא, התאכזב כמובן.
לז'אנר ה"פשע אמיתי", שב־2015 נראה שהגיע לאיזשהו שיא, תמיד הייתה בעיה אחת מצערת – החיים האמיתיים. הסוף שלהם הוא, בדרך כלל, הרבה פחות טוב מאשר בסרטים. אבל ההצהרה של קוניג הייתה אמיצה – היא לא יכולה באמת לפענח את כל האמת, אבל בתריסר הפרקים של “סיריאל" היא יכלה להציג שאלות רבות ולגרום לצופים להביט במקרה בעיניים אחרות. “סיריאל" הסתיימה בסוף 2014, אבל נתנה את האות למה שקיבלנו השנה – “הג'ינקס", הסדרה של אנדרו ג'רקי שהיה ידוע עד כה בתור הבמאי של “לתפוס את הפרידמנים". ג'רקי מצא עצמו לפתע במרכז סערת תקשורת עצומה כשיצא לעקוב אחרי המקרה המשונה של רוברט דרסט, האיש שפעם אחר פעם הואשם ברצח ותמיד הצליח לחמוק מהרשעה.
הסדרה הפכה לאחד האירועים הכי נצפים בתולדות הרשת המשדרת שלה, HBO, ועקפה אפילו את “הסופרנוס". גם נטפליקס הבינה שהיא צריכה להיט דוקומנטרי ביד, ורכשה לשידור את “לייצר רוצח". לעומת “הג'ינקס", שהופקה מראש עבור הרשת המשדרת שלה, “לייצר רוצח" היא רכש חיצוני ודי מבריק של נטפליקס, שבו נשלף סיפורו הלא ייאמן של סטיבן אייבורי, ששוחרר לאחר 18 שנות מאסר על פשע שלא ביצע, וכשהחליט לתבוע את האנשים שגזלו ממנו את חייו, מצא את עצמו מואשם בפרשה חדשה.
סדרות “הפשע האמיתי" מוכיחות שקהל הצופים צמא לא רק לסיפורים אמיתיים, אלא גם למקרים שיכולים לאתגר את התפיסות שלו. גם “לייצר רוצח" וגם “הג'ינקס" מנהלות חקירה משלהן, מאתרות עדים חדשים ושופכות אור לא רק על פרטי הפרשה, אלא גם על התנהלות החוקרים. שתי הסדרות עוקבות אחרי מערכות משטרה ומשפט רקובות מן היסוד, שתיהן שינו סדרי עולם והתערבו במציאות שתיעדו, מי יותר ומי פחות. ככל הנראה הצלחתן תוביל לכך שבשנים הקרובות נוצף בסדרות דוקו דומות שיגוללו סיפורים מסמרי שיער ויגרמו לנו לפקפק בכל מה שאנחנו קוראים בעיתון.
אל תעצרו את נשימתכם, על כל סדרה בז'אנר הזה עובדים המון זמן. על “לייצר רוצח", למשל, דגרו היוצרים כמעט עשור עד שהיא הובאה למסך. בינתיים אנחנו יכולים להתנחם בעוד סיפור מצוץ מהאצבע בסדרה עלילתית כמו “עצמות". סיריאל, אגב, חזרה לאחרונה לעונה שנייה, שבה היא מספרת סיפור שונה לחלוטין, והפעם הסוף בהחלט ידוע מראש. מרגיע.