ישראל היא מדינה מטורפת. כל ישראלי יודע זאת, חש זאת, חווה זאת בחיי היום יום ואומר את זה פעם בשעה. זה היה כך בעבר וזה כך בהווה. השאלה היא כמובן מדוע היא כה מטורפת. התשובה, וגם זה כבר די בנאלי, היא שהתאספנו כאן בארץ הזאת עם מגוון מרהיב של פוסט-טראומות מכל קצות העולם, וב-72 השנים שחלפו מאז הוקמה המדינה צברנו פוסט-טראומות נוספות שמתנגשות בחדווה בקודמותיהן ומרבות טרלול בנו ובכל עם ישראל. כולם יודעים את זה, ובכל זאת יכולה להגיע יצירה דוקומנטרית ולחבוט את האמת בפרצופך. זה בדיוק מה ש"רצח בקולנוע צפון" עושה.

בדקות האחרונות שלה, ובלי ספוילרים, "רצח בקולנוע צפון" מורידה על ראשי הצופים טוויסט בעוצמת 50 מגהטון שהופך את הסרט על ראשו, ומאיר רבים מהדוברים בו באור אחר לחלוטין. הסרט עוסק בפרשת רצח שהרעידה את הישוב העברי בתל אביב לפני יותר מ-60 שנה ובמרכזה הרוצח האניגמטי רפאל בליץ, ניצול שואה בעל הפרעות נפשיות, שהרג ניצול שואה אחר, ד"ר יעקב פיאטלי, במהלך ניסיון שוד ביזארי של קופת בית הקולנוע ונגזר עליו מאסר עולם. אט אט אנחנו נחשפים לסיפור חייהם של הרוצח והקורבן והגורל האכזר שהפגיש ביניהם, מוקסמים מנוסטלגיה ומפשוטתה המשונה של העת ההיא שבה רצח יכול היה להרעיד ישוב.

סרטם של אביעד לבני וירון לונדון הוא מלכודת. הוא מפתה את הצופה בקטעי ארכיון תקופתיים מסוף שנות החמישים, תופר אליהם את קולו של הרוצח כפי שהוקלט בסוף שנות השישים, מלווה את הדרמה באיורים רכים וקודרים שצייר הרוצח במסגרת הטיפול הנפשי שקיבל בכלא. הראשים המדברים המעטים שמקדמים את עלילת הדוקו – ביניהם גם לונדון עצמו – הם פאזל של ישראל-של-פעם והם תורמים את חלקם להיקסמות הנוסטלגית מפרשיית הרצח וגם, בהדרגה, עם הרוצח עצמו.

יותר מכך: "רצח בקולנוע צפון" מבשל את האמפתיה של הצופה אל הרוצח על אש גבוהה. פסיפס הדמויות האיקוני שהוא אורג מגיע לשיאו כשאלמנתו של הנרצח, גיורת גרמניה ומורה אגדית למוזיקה, מוחלת לרוצח ומתחילה לבקר אותו בכלא ולערוך עמו סשנים של ציור ושיחות תרפויטיות. קולותיהם המוקלטים מרחפים מעל הסרט כרוחות רפאים שלוחשות לצופה למחול. איך אפשר בכלל לכעוס על כל האומללים ומוכי הגורל האלה שנקלעו לארץ הזאת אחרי שחוו את זוועות הנאצים ויצאו מדעתם. ורפאל בליץ האניגמטי, המופנם, המלנכולי, הילד שננטש בידי אמו ואופסן במנזר, איך אפשר בכלל לכעוס עליו. ואז, בדקות האחרונות, מתברר שאפשר.

הטוויסט האפל בסיומו של הסרט מאיר באור משונה מאוד רבים מהדוברים בו לאורכו, ובראשם לונדון כאמור, שאינם מסתירים את היקסמותם מדמותו של בליץ בזמן אמת ומייצרים האדרה של דמותו, מכניסים את סיפורו אל פנתאון ארץ-ישראל-הישנה-והטובה ומעוררים מחשבות עגמומיות אך מנחמות על מר גורלנו הלאומי. אלא שכל זה הוא שקר. הם יודעים את מה שהצופה עתיד להיחשף אליו, ובכל זאת הם מייצרים איזו הילה נלהבת סביב רפאל בליץ. זו בחירה מוסרית בלתי שגרתית של היוצרים, כמו בור שכרו לעצמם בכוונה כדי ליפול בו.

אתם צריכים לפנות לעצמכם 82 דקות ופשוט לצפות בו. הדקות האחרונות שלו הן מסר בוטה ביותר לכל מי שסבור שאפשר להחליק את העבר, לטבול אותו בנוסטלגיה ובמיתולוגיה מתוקה ולהתעלם מהטירוף שבשורשי הישראליות. המלכודת הזאת הובילה לכך שאחרי שידורו הותקף הסרט ברשתות החברתיות והותיר בצופים רבים תחושות קשות. והתחושות הקשות מוצדקות. זה סיפור על איך שכמעט מהרגע הראשון תירצנו לעצמנו את הטירוף, איך מחלנו לו, ואיך זה התהפך עלינו בסוף וממשיך להתהפך עלינו עד עצם היום הזה, שבו העבר הוא ההווה והשנה היא תמיד 1939.

"רצח בקולנוע צפון", הסרט המלא:

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• תעודה
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי
• שואה