להניח יד על עץ דומה להנחת כף יד על פני נהר. אלא שהנהר כאן זורם לאט מאוד ולמעלה

פיקוסים ברחוב לואי מרשל (צילום: שלומי יוסף)
פיקוסים ברחוב לואי מרשל (צילום: שלומי יוסף)

דרור בורשטיין עבר מירושלים לתל אביב לפני עשרים שנה והתמקם ברחוב לואי מרשל בגלל שישה עשר הפיקוסים שמול הקונסרבטוריון. לאורך השנים העצים נכנסו לו ללב, הפכו לפינה מיוחדת עבורו בעיר וכעת הוא כותב על המסע שהם עברו

9 בפברואר 2020

הם ראו את קונסרבטוריון שטריקר שלידם נסדק, מתערער, נהרס ונבנה מחדש. הם שמעו את המוזיקה מתנגנת, משתתקת, מוחלפת ברעש דחפורים ואז מתחדשת. הם עומדים ברחוב שאני מתגורר בו, לואי מרשל, שכנים קרובים. אני רואה אותם מדי יום כבר עשרים שנה. הם עומדים זה לצד זה, כמו בתצלום של משפחת מלוכה ענפה, שישה עשר פיקוסים.

הגעתי לתל אביב מירושלים לפני עשרים שנה. נדמה לי כי לא חל בהם כל שינוי מאז. כן, כאן צץ חוטר, כאן נתחב נעץ שאחז לזמן מה מודעה על חתול נעדר והחליד, אבל אדם משתנה מספיק מגיל שלושים לגיל חמישים כדי להבין שהזמן שלו עובר מהר יותר מזמנם של העצים. אמנם הם לא בני מיליארדי שנה כמו כוכבים, ובכל זאת מבט ממושך בהם מלמד אותך צניעות. "אֲנִי אֲנַסֶה, אָמַר הָאִישׁ. / אַתָּה תְּכֻסֶה, אָמַר הָעֵץ." (דוד אבידן).

חוסר התנועה שלהם הוא כמובן אשליה. אילו הייתי יכול לראות מבעד לקליפתם הייתי רואה מזרקות של מים מתכנסים, עולים לגובה של ארבע קומות, מתפזרים כמו במזרקה של רסס, כמו יובלים של נהר הנשפכים ממנו אל דלתא גדולה. אילו הייתי מיטיב יותר לראות, הייתי רואה את הצרעות הזעירות שמפרות את העצים, את השורשים החותרים בהתמדה ובכוח למרחק ולעומק, מחוברות ככל הנראה בקורי פטריות (תפטיר), את אור השמש הנוגע בעלים הגבוהים כמו אצבעות הילדים בכיתת המתחילים הסמוכה, הפותחות וסוגרות חורי חליליות, מפיקות צלילים ראשונים.

הזמן שלנו עובר מהר יותר. הפיקוסים ברחוב לואי מרשל (צילום: שלומי יוסף)
הזמן שלנו עובר מהר יותר. הפיקוסים ברחוב לואי מרשל (צילום: שלומי יוסף)

אנו יודעים שעצים צומחים מלמטה למעלה אבל הפיקוסים האלה מתעתעים. יש להם גם שורשי אוויר שיורדים מלמעלה למטה כמו ספינה המטילה את העוגן של עצמה. השורשים הופכים למעין גזעים משניים, והעץ כולו נמצא בתנועה עולה ויורדת. הם נראים כמו חלב הניגר ונקרש מנר עצום, אפור, או כמו נטיפים במערה.

לכל עץ כאן יש צמרת משלו, אבל המרחקים בין הגזעים קטנים מכדי שכל צמרת תופיע כצמרת עצמאית. הן מחוברות, בוחשות זו בזו, חוברות אישה אל אחותה, כמו כנפי החיות בפתיחת ספר יחזקאל. אני הולך מתחת צמרת אחת שרוחבה כמרחק שבין רחוב שטריקר לרחוב ברנדייס. זהו רחוב עילי ירוק שמתנהל מעל למדרכה. הייתי נותן הרבה כדי לעוף לאורך נהר השמיים הזה כמו השחרור שעושה זאת כעת מעלי, או כמו עטלפי הפירות שבאים עם רדת הערב.

כשהגעתי לתל אביב בחרתי לגור ברחוב הזה בגלל שני דברים (חוץ ממחיר הדירה): העצים האלה, ובית הכנסת בשדרות סמאטס. איני נכנס אל העצים ולא אל בית הכנסת, אבל שניהם רצויים לי בהיותם סימן אנכי בעיר. בגאוגרפיה הפרטית שלי, הפיקוסים האלה ובית הכנסת עומדים כניגוד משלים לאופק של הים.

סימן אנכי בעיר (צילום: שלומי יוסף)
סימן אנכי בעיר (צילום: שלומי יוסף)

שעת צהריים חורפית. העצים דוממים כמו בית כנסת ריק – מצבו המיטבי, לפני מילים, שיחות, סוכריות, תקיעות שופר. כלי נגינה נשמעים מאחור. בלי עצים אין מוזיקה, קל לשכוח את זה. לא צ'לו, לא כינור, לא פסנתר, לא עוד, לא בסון, לא קלרנית. גם אין נייר לדפי התווים. לקונטרבס יש שורשים. כדאי לשבת בקונצרטים בקונסרבטוריון ולזכור שיער קטן מנגן שם עבורנו. המוזיקה אינה רק מתנגנת בכלי עץ רבים, היא גם מתנהגת וצומחת כמו עץ, ועץ נראה ומתנהג כמו מוזיקה. עצים הם ביטוי זורם וחי של כדור הארץ, ממש כמו שמוזיקה היא ביטוי זורם וחי של האדם. צמיחה אטית, תרועה, תנועה, התרחבות, התפצלות, וריאציות זעירות על מוטיב. אפשר לחשוב על כל עלה שבצמרת הזאת כמו על תו. מוזיקה נותנת צל? כן. מוזיקה מנשימה? כן.

כדאי לגעת בעצים כל יום, לא פחות משאנו נוגעים במסכי זכוכית. לפעמים די בעשר שניות של כף יד על גזע עץ כדי לשכוח את ההבדל שניסו ללמדנו בין "חי" ו"צומח" של המשחק "ארץ-עיר". עצים הם יצורים חיים. לנו ולהם יש אב קדמון עתיק ומשותף, זוהי עובדה. להניח יד על עץ דומה להנחת כף יד על פני נהר. אלא שהנהר כאן זורם לאט מאוד ולמעלה. כל כך לאט, עד שנדמה שהוא לא זז. נסו לשחות בעץ. בילדותנו זה היה אפשרי.

המילה עצה בלשון המקרא פירושה תבונה. באטימולוגיה הפרטית שלי המילה עצה והמילה עץ נגזרות מאותו שורש. העץ מייעץ לעצור, לפנות לעומק ולגובה, אל מרכז כדור הארץ ואל הכוכבים, כלומר להיזכר שאנו גם בנויים כך, אנכיים, פונים למטה ולמעלה. אנו בוחרים לשכוח זאת ולהתקדם על הציר האופקי של חיינו, תוך התעלמות מהאנך העצי שמתווה גופנו. צורתנו היא של עץ אך אנו חיים כטורפים שראשם שלוח קדימה, כמו תנין.

כדאי לגעת בהם כל יום (צילום: שלומי יוסף)
כדאי לגעת בהם כל יום (צילום: שלומי יוסף)

היו זמנים שבהם אנשים ידעו לשמוע עצים, לחוש את רגשותיהם. אין צורך להרחיק למזרח. במדרש פרקי דרבי אליעזר (מן המאה השמינית) נאמר: "בשעה שכורתים את עץ האילן שעושה פרי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". אין סיבה להגביל את הצעקה רק לעץ פרי. אין לי ספק שאם העצים האלו שמולי ייכרתו חלילה ביום מן הימים, הם יצעקו. בעל המדרש יודע שזה קול אחר. קולו פועם בתדר לא נשמע לאוזן, כמו גלי רדיו. אבל הוא קיים. זאת לא תורת סוד. כל אחד יכול להבין את זה. גם דג צועק כשהוא נשלף מתוך המים. גם אילם שזרועו נשברת צועק בקול גדול.

במקום אחר (מדרש בראשית רבה, המאה החמישית) מסופר על תְּמָרָה (עץ תמר ממין נקבה), שהיתה עומדת ולא עושה פירות. "עבר דִּקְלַי אחד וראה אותה. אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאווה לו בלבה". הדקלי, ובכתיב מודרני דִּקְלַאי, שהוא מומחה לדקלים, רואה אותה; הוא רואה את התמרה כאישיות מרגישה, והוא יודע שהיא אוהבת תמר מסוים שנמצא במקום אחר. את סוף הסיפור קראו נא במדרש או ב"ספר האגדה".

העצים עומדים מולי כעמודים שנותרו ממקדש יווני הרוס גג, שתומכים כיום את השמים. אבל המקדש הזה אינו הרוס אלא חי ומתפקד. כל עץ פה חי אחרת, וסימני חייו גלויים וכתובים בו בתנועות, בצלקות, במעקפים, בשבירות וגם בזוחלים, בציפורים ובחרקים שעליו ובתוכו. ילדים ונערים יוצאים מהקונסרבטוריון, אוחזים בנרתיקים שצורתם כלי נגינה, ובתוכם, כמו בתהלוכת נטיעות של ט"ו בשבט, טמונים עצים. אני מקווה שגם בעוד עשרים שנה אוכל לשבת כאן. הילדים האלה יהיו כבר מוזיקאים מקצועיים או שגזע חייהם יפנה למקום אחר. דוד אבידן: "יֵשׁ לִי סְפֵקוֹת, אָמַר הָאִישׁ. / יֵשׁ לִי תְּשׁוּבוֹת, אָמַר הָעֵץ. / אֲנִי נַיָּד, אָמַר הָאִישׁ. / אֲנִי חַי לָעַד, אָמַר הָעֵץ".