"דרייבר": מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט מעולה על מלאכת הסיפור?

"הראה, אל תספר" היא אחת הדרישות המושרשות בקולנוע, המבוססת על תפיסתו כשפה של דימויים חזותיים. אבל מדי פעם צץ סרט שמכוון את המצלמה לאנשים שמספרים סיפורים, ומזכיר לנו שאלה יכולים להיות רגעים קולנועיים מופלאים בהיותם קשובים לאדם שמספר אותם. באחת הסצנות הכי יפות ב"מלתעות" של ספילברג, למשל, צייד הכרישים רוברט שו מספר באריכות על תלאותיו המצמררות במלחמה, והסרט עוצר ומקשיב לו בשקט. יש לי אהבה גדולה גם ל"עישון", סרטו היפהפה של וויין וואנג על פי תסריט של פול אוסטר, שבו בעל חנות סיגריות בברוקלין מקשיב לסיפוריהם של לקוחותיו, עד שהוא מספר את סיפורו שלו.

כזה הוא גם סרטו האנושי, החם והמאוד מרגש של יהונתן אינדרוסקי, יוצר "שטיסל". נהג חרדי מבני ברק מסיע שנוררים בין נדבנים, ומנחה אותם כיצד לסחוט את המיץ מהסיפורים העצובים שהם מספרים על מנת להגדיל את התרומה. אם מישהו זקוק לכסף לצורך הליך רפואי יקר, או כדי לחתן את בתו, נחמן רוזומני (משה פולקנפליק) יודע להעשיר את סיפוריהם בפרטים קורעי לב. נראה שהוא מזדהה עמוקות עם כל בדיה שהוא בודה, ונדמה שהוא משלב בהן זיכרונות רגשיים שלו עצמו, כמו שחקן שלמד את "שיטת המשחק המתודי". כדרכם של האחים גרים הוא גם מלקט סיפורים – הוא מתקשר לטלפונים ציבוריים ומבקש מאנשים שחלפו ברחוב ועצרו להרים את השפופרת לספר לו את סיפוריהם. לפעמים הסרט ממשיך עם האנשים המקריים האלה הביתה, לפני שהוא חוזר לרוזומני, שגם לו יש סיפור אך הוא אינו ממהר לספר אותו.

אשתו של רוזומני נעדרת מהבית והוא מגדל לבד את בתו חני (מנואל אלקסלסי ורדי בעלת העיניים העצובות), ולוקח אותה לארוחות דשנות בחתונות שאליהן לא הוזמנו. בצוק העיתים הם מתפלחים גם לניחומי אבלים, וזה עצוב ומצחיק גם יחד. כשחני מתוודעת לעיסוקו של אביה ולמחברת המרוטה ויקרת הערך שבה רשומים כתובותיהם וסיפוריהם של הנדבנים, היא דוחפת אותו לשנות את דרכו.

אינדורסקי כתב תסריט נהדר: לא פחות משהוא מספר סיפור אנושי וכואב על רקע עולמם הלא מאוד מוכר של מאכערים חרדים (ידיד של רוזומני מתכנן לגנוב עגלות ולמכור אותן בשטחים), הוא עוסק במלאכת הסיפור. במסגרת זו הוא שואל חוטים עלילתיים ודימויים ממספרי סיפורים דגולים כמו אנטון צ'כוב, דיימון רניון וג'יימס ג'ויס, ואורג אותם אל תוך הטקסטורה הייחודית של בני ברק. אחת הסצנות, למשל, שלחה אותי אל משפט הסיום המפורסם של "המתים" של ג'ויס, המתאר את תחושתו של בעל אחרי שאשתו האהובה סיפרה לו סיפור כואב מעברה: "נפשו התעופפה לאטה כששמע את השלג נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קצם, על כל החיים והמתים".

מתוך "דרייבר"

המוזיקה הנעימה שהלחין אסף אמדורסקי תורמת לגוון של הסרט כמעשייה, כמו גם הצילום עתיר האווירה של שי גולדמן. אבל מי שמעניק חיים רוטטים לכל הסיפורים האלה הוא פולקנפליק הנפלא שבתפקיד הראשי. האופן שבו הוא מקשיב לאנשים ומזדהה עם סיפוריהם הופכת אותו להרבה יותר מנוכל, עם זאת ש"דרייבר" רחוק מלהיות סרט תדמית לחברה החרדית. אינדורסקי הקיף אותו בשלל כוכבים בתפקידי אורח (דב נבון, דב גליקמן, רבקה מיכאלי, יעל אבקסיס), ואף שכולם טובים, נוכחותם המוכרת מדי פוגמת מעט בשלמות העולם של הסרט. "דרייבר" יצא למסכים כמעט בהיחבא. אל תתנו לו לחמוק מבין אצבעותיכם.

סרט על: נהג חרדי של שנוררים מגדל לבד את בתו
ללכת? כן. סרט מקסים שניחן בשלמות של סיפור קצר