לטוב ולרע, "האחרונים מבינינו" מורידה את מפלס האכזריות

*הריקאפ שלפניכם מכיל ספוילרים לפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", ועל הדרך גם למשחק The Last of Us I, ועל הדרך כנראה גם לאפוקליפסת הזומבים שעוד תבוא עלינו יום אחד*

הפרק הראשון של "האחרונים מבינינו" נפתח עם ראיון משנות השישים הנוגע למיקולוגיה. ההקדמה של הפרק השני מחזירה אותנו לג'קרטה, המקום בו מגיפת הפטריות החלה וגם מבססת את "נשיקת המוות", שמראה לנו שהזומבים אלימים רק אם נלחמים בהם כדי למנוע מהפטריה להתפשט. הפרק השלישי הוא הראשון שנפתח פשוט עם ג'ואל ואלי ביער, בלי שום פרולוג, וזו בחירה מרעננת – אבל היא מסתדרת בהקדם, כי 90% מהפרק הזה הולכים להיות פלאשבק.

מהיער אנחנו מגיעים לקאמברלנד פארמס, רשת חנויות נוחות אמריקאית, כדי לאסוף ציוד. אלי ניגשת למכונת הארקייד כפי שהיא עושה גם במשחק בסצינה מקבילה, רק שההבדל הוא במכונה עצמה: בעוד שהמכונה המקורית מריצה משחק ארקייד פיקטיבי בשם The Turning, שהולם את רוח המשחק ("ההשתנות" – כלומר, רמיזה למה שקורה למי שננשך על ידי זומבי). בסדרה, מדובר במכונת ארקייד של "מורטל קומבט" האמיתי לגמרי ואלי מספרת לג'ואל על מהלך של מילנה, אחת הדמויות הפופולריות בסדרת משחקים המאד אלימה הזאת.

בתוך החנות אלי גם מוצאת זומבי מזן חדש שטרם ראינו בסדרה אבל שאנחנו מכירים טוב מדי מהמשחק: הזומבי נקרא "סטוקר" ולרוב מתחבא בצללים כדי להתנפל על הטרף. הסטוקר, כאן קבור תחת האבנים, עדיין יכול לראות את אלי כי רק חצי מהפנים שלו מכוסות אבל לא יכול לעשות דבר. הפרטים בעיצוב הזומבי ממש מרשימים, החל בפטריות הקטנות שצומחות לו בעין ימין וכלה בפטריות שמתחילות לצמוח מתוך העור, ואלי חותכת אותו בעדינות במצח – כמו ילדה קטנה שמפרקת חרק בגינה – ובעצם עושה לו המתת חסד. בכל מקרה, האיפור והעיצוב בסצינה הזאת מרשימים מאד ועושים חשק לראות את הסטוקר בפעולה. מכאן השניים ממשיכים בדרך אל ביל עד שהם מגיעים לקבר המוני בו רואים גופה של אמא והילד שלה – דרכם אנחנו קופצים לפלאשבק ל-2003, שנת פרוץ המגיפה.

מכאן הפלאשבק לוקח אותנו אל הקצה השני של הרדיו מהפרק הראשון: לסיפור של ביל (ופרנק), שתי דמויות שמופיעות במשחק רק לזמן קצר. הפורמט הטלוויזיוני של העלילה מאפשר לה יותר מרחב לנוע בין העבר להווה וכתוצאה מכך אנחנו מקבלים יותר ביל ופרנק, אבל הצורך לבלות איתם יותר זמן גם מרכך את הדמויות שלהם משמעותית – וזה עובד רוב הזמן, אבל לא כל הזמן.

אם בסיפור המקורי ג'ואל ואלי מגיעים לעיירה הממולכדת בה ביל מתגורר לבד ועוזרים לו להיפטר מהזומבים שהשתלטו לו על המחנה. שם הם גם מוצאים גופה תלויה, ולידה מכתב מריר במיוחד: "טוב, ביל, אני בספק שאי פעם תמצא את הפתק הזה מאחר ותמיד פחדת להגיע לחלק הזה של העיר. אבל אם מסיבה כלשהי הגעת, רק תדע שאני שונא אותך. נמאס לי מהעיר המחורבנת הזאת ומהגישה שלך. אני רציתי לחיות יותר ואתה אף פעם לא הצלחת להבין את זה. והבטריה המטופשת שהתבכיינת עליה – היא אצלי. אבל אני מניח שאתה צודק. אני אמות אם אנסה לברוח מהעיר הזאת, אבל זה עדיין טוב יותר מאשר לבזבז יום נוסף איתך". פרנק אכן מת בניסיון לברוח מהעיר: הוא ננשך ובחר לתלות את עצמו במקום להפוך לזומבי, ומת כשהוא, יש להניח, זועם על ביל.

אבל הטון הצורם הזה לא הורגש כאן כלל, כשיוצרי הסדרה, ניל דרוקמן וקרייג מאזין, החליטו לסטות מהמסלול כדי לתת סיפור קצת יותר הוליוודי אבל גם קצת פחות מריר. ביל של הסדרה (ניק אופרמן מ"מחלקת גנים ונוף" בליהוק מושלם) הוא פרנואיד שהפך את העיירה בה הוא גר לבד למבצר מוקף בגדר חשמלית, כשהוא מעביר את הימים בבישול, הכנת מלכודות, צפייה בזומבים שנהרגים מהמלכודות, ושאר תחביבים. רק שיום אחד באחת המלכודות שלו הוא מוצא אדם (חי) – את פרנק (מוריי בארטלט – בלי הזקן ועם שפם קטן ודאי תזהו אותו בתור ארמנד, מנהל המלון מהעונה הראשונה של "הלוטוס הלבן"). ביל מאפשר לפרנק להתקלח, מכין להם ארוחה ומוזג יין, ולמרות שפרנק מרגיש שהוא צריך להמשיך את המסע שלו הוא עדיין מחפש סיבות להישאר. השניים מגששים אחד סביב השני בזהירות, חולקים כמה רגעים מפלרטטים (כולל ביצועים של "Long Long Time" של לינדה רונסטאדט על הפסנתר – זה גם השם של הפרק) עד שלבסוף השניים מתנשקים, וביל חושף בפני פרנק שהוא מעולם לא שכב עם גבר – רגע פגיע נדיר אצל הפרנואיד הקשוח והמסוגר שהוא.

בהמשך אנחנו רואים גם איך נוצר הקשר בין השניים לבין ג'ואל וטס (שנהרגה, כזכור, בפרק הקודם), מגלים שהרעיון להשתמש בשירים כצופן ברדיו (סצינת הסיום הבלתי נשכחת של הפרק הראשון) ולבסוף קופצים עוד כמה שנים קדימה, מספר שבועות לפני תחילת אירועי הפרק הראשון. השניים כבר הזדקנו, פרנק משותק בכיסא גלגלים וסובל ממחלה מתקדמת כלשהי, ומספר לביל שהחליט להתאבד כי אין להם אמצעים לטפל במצבו הבריאותי. תחילה ביל מביע התנגדות, אבל בסופו של דבר נענה לבקשת אהובו – ואפילו חושף שהוא החליט להתאבד יחד איתו. עם כל הטראגיות שבדבר, הסוף הזה עדיין הרבה יותר חיובי מאשר במשחק, וכאן באמת נשאלת השאלה מדוע יוצרי הסדרה ניל דרוקמן וקרייג מאזין בחרו לשנות כל כך את המינון של האכזריות של המקור. הקשר בין ביל ופרנק בסדרה הוא די אידילי, הויכוח היחיד שאי פעם היה להם קשור לשיפוצים וגם זה נפתר מאוד מהר ובלי המון בעיות. ויש לזה משמעות לא רק ביחס לסיפור של ביל ופרנק אלא גם ביחס לעולם: בעולם של The Last of Us הסיפור שלהם היה עוד פרק מר במסע אפל ופסימי. מבלי להיכנס לספוילרים, העובדה שג'ואל ואלי מוקפים לאורך כל הסיפור אך רק בבני אדם קשוחים שמנהלים מערכות יחסים קשוחות היא משמעותית. אם "האחרונים שבינינו" בוחרת לפזר קצת יותר תקווה ואופטימיות, יש לזה השלכות – ונותר לראות רק איך הן ישפיעו על המשך העלילה.

קשה, אבל לא קשה כמו לנהל בית מלון בהוואי. מוריי בארטלט עם ניק אופרמן ב"האחרונים מבינינו"

כך או כך, בהווה של הפרק ג'ואל ואלי מגיעים לבית של ביל שפתוח לרווחה. שם אלי מוצאת את מכתב הפרידה של ביל, שממוען לג'ואל (או במילים של ביל, "לכל מי שמוצא את המכתב הזה, אבל כנראה לג'ואל"). במכתב ביל מבקש מג'ואל להגן על טס (מאוחר מדי, למרבה הצער). ביל מספר להם במכתב גם על המלאי שהוא משאיר להם: תחמושת, נשקים, אספקה, מזון – כל הרכוש שלו עובר לידיים של ג'ואל. מצוידים בכל מה שהם צריכים בשביל להמשיך את המסע שלהם לסיאטל, השניים יוצאים לדרך.

בסך הכל ההתרחקות מהעלילה והפורמט של המשחק היא ניסיון מאד אמיץ בסטוריטלינג, תוך כדי ידיעה שיש סיכוי לא מבוטל שחלק מהמעריצים יתעצבנו מזה. אבל ברוב הפרק, הבמאי פיטר הואר (שביים פרקים בסדרות כמו "דרדוויל" "אקדמיית המטריה") מצליח לרגש ולעניין גם בנתיב החדש שהסיפור מרשה לעצמו לקחת. יש כאן המון מחשבה והמון רגש, וגם בחירה מודעת לקחת את הדברים קצת יותר ברכות – נותר רק לראות איך ואם זה יתאים לשאר הסיפור שיש לסדרה הזאת לספר לנו.