"האפיפיורים": האם שני שחקנים מצוינים יכולים להצדיק סרט בינוני?

"האפיפיורים" של נטפליקס מגיע למסכי הקולנוע בארץ שבוע לפני עלייתו למסכי הטלוויזיה, וימים ספורים אחרי שהוכרז כמועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב – לסרט, לתסריט ולשני השחקנים הבריטים שמגלמים אפיפיור גרמני ואפיפיור ארגנטינאי. לפחות חלק מההתלהבות המוגזמת הזאת נובע מההפתעה מכך שאפשר לעשות סרט מבדר למדי על שיחה בין שני גברים זקנים, ועוד כמרים קתולים. ואכן, הסצנות המתארות את סדרת המפגשים בין האפיפיור בנדיקטוס ה-16 (אנתוני הופקינס) לבין הקרדינל חורחה ברגוליו (ג'ונתן פרייס) שיירש את מקומו, כתובות ומשוחקות היטב, כצפוי משני אריות תיאטרון ומסך ותיקים. אבל מה שביניהן עובד פחות טוב.

"האפיפיורים" ניחן בתבנית של טנגו לשניים. בחלקו הראשון ברגוליו מוביל, ואחר כך הם מחליפים תפקידים. הבחירות המוזיקליות המפתיעות ("דנסינג קווין" של אבבא, "בסמה מוצ'ו" בביצוע התזמורת של ריי קוניף) תורמות לקלילות היחסית של העניינים הרציניים בוותיקן, ובסוף הם גם ירקדו באמת. זה מזכיר את "המלכה", שתיאר את סדרת המפגשים בין המלכה אליזבת לראש הממשלה טוני בלייר בימים שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה. אבל הסרט המשובח ההוא הסתפק בשיחות עצמן, ואילו הסרט הנוכחי משלב בתוכן פלאשבקים עתירי אינפורמציה שנתפרו באופן גס.

על פי התסריט שכתב אנתוני מקרטן – המתמחה בביוגרפיות של אנשים מפורסמים, בהן "התיאוריה של הכל", "שעה אפלה" ו"רפסודיה בוהמית" – כמה שנים אחרי בחירתו של יוזף רצינגר השמרן לתפקיד האפיפיור בשנת 2005, החליט ברגוליו בעל האג'נדה החברתית (וסימפטיה להומואים ושאר אנשים שנדחו על ידי הכנסייה הקתולית) לפרוש מתפקידו כקרדינל. כשהאפיפיור אינו עונה למכתבו, הוא טס לוותיקן לפגוש את הבוס. במפגש הראשון, שני האנשים נדמים הפכים גמורים – האחד הוא כומר נוקשה שמקפיד על כללי הטקס ואוכל קניידלך לבד בחדר, השני עממי וידידותי שקונה פיצה ברחוב. אבל אף שרצינגר מתנגד בכל הווייתו לדרכו של ברגוליו, הוא חושש שאם יפרוש זה ייתפס כמרד. צמרת הוותיקן מסובכת בתביעות משפטיות ובהאשמות שגוננה על כמרים פדופילים, והוא לא צריך עוד כותרות בעייתיות.

אבל ברגוליו מתעקש, ובימים הבאים, בטוב ליבם ביין, רצינגר מתחיל להבין שדווקא הכומר שמשוחח עם הגנן על התבלינים שהוא מגדל בגינה הוא הפתרון הטוב ביותר לצרות של הוותיקן. כשהוא מספר לברגוליו על כוונתו לפרוש מתפקיד האפיפיור, מעשה שלא נעשה מאז 1415, המחול מחליף כיוון. הגרמני (שיש המכנים אותו "נאצי") מתגלה כאדם הרבה יותר נעים מכפי שנדמה היה במבט ראשון, ואילו הארגנטינאי מתוודה על חטאיו בימי המשטר הצבאי בארצו, ששורטים את הדמות המושלמת שאוירה עד אז.

 

הזיכרונות מארגנטינה, חלקם ערוכים כמונטאז'ים ומלווים בקריינות, מבוימים בסגנון שונה מאוד מהטקסיות המהודרת של הסצנות בוותיקן, ונדמים לשחזורים זריזים בנוסח סרטים תיעודיים. הם נועדו לשמש כרקע לדרמה שבהווה, והם נחווים כאיורים יותר מאשר כסצנות דרמתיות בפני עצמן. השחקן הארגנטינאי חואן מינוחין, שמגלם את ברגוליו הצעיר, אינו מצליח לעצב דמות מגובשת, והפער בינו לבין הקרדינל החביב בגילומו של פרייס נדמה גדול מדי. וכך הסרט נע בין הטנגו של שני השחקנים הגדולים, שמגישים הופעות נינוחות ושובות לב אך אינם נדרשים לאתגר את עצמם, לבין הפלאשבקים שפוגמים בקצב ובשלמות של המחול.

ב-VOD של יס אפשר למצוא את "האפיפיור פרנסיס: במילים שלו", שיוקרן גם בשבת הקרובה (14.12) בסינמטק תל אביב. סרטו התיעודי של וים ונדרס, שמבוסס ברובו על ראיון ארוך עם האפיפיור מארגנטינה, הוא מפגן של הערצה לאיש שהצעיד את הכנסייה הקתולית למאה ה-21, והוא משמש כבן לוויה מצוין ל"האפיפיורים" של פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים"). בסופו של דבר, המפגש עם האיש האמיתי הוא גם מרגש יותר.

ציון: 3.5/5
סרט על: סדרת מפגשים בין האפיפיור הפורש לבין הקרדינל שיחליף אותו
ללכת? אפשר. סרט לא שלם, אך שני השחקנים הגדולים שובים את הלב

The Two Popes בימוי: פרננדו מיירלס. עם אנתוני הופקינס, ג'ונתן פרייס, חואן מינוחין. ארה"ב 2019, 125 דק'