"הבן של שאול": השואה מעולם לא הוצגה כך בקולנוע

בשבוע שעבר הייתי בפסטיבל הקולנוע של רוטרדם שם שימשתי כשופטת בקטגוריה "עתיד מזהיר" שבה התחרו סרטים ראשונים של במאים מבטיחים, לכאורה. הצפייה המרוכזת שבה והעלתה בי את הרושם המוכר לגבי סרטים ראשונים של במאי קולנוע המכונה אמנותי, שלעתים קרובות מנסים לשים את עצמם על המסך או הולכים על קולנוע מוקצן ושובר מוסכמות (לכאורה) שנועד להרשים, אך מתפרק בשל חוסר בשלותם של היוצרים.

ואתמול ראיתי את "הבן של שאול". רק בתום הסרט חשבתי על כך שגם זה בעצם כרטיס ביקור של במאי מתחיל שהולך על קולנוע מוקצן וכו'. אבל במהלך הצפייה הייתי במקום אחר לגמרי. הרבה דובר על כך שסרטו של לסלו נמש – שככל הנראה יזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר – מציג את חוויית השואה באופן שמעולם לא נראה על המסך. בהתחשב בהיסטוריה הארוכה והטעונה של סרטי שואה, זאת יומרה שאין כמותה, אבל הסרט הטוטאלי והמזוקק הזה מגשים אותה בלי שיעלה ממנו ניחוח של יומרנות.

"הבן של שאול" שם אותנו בתוך תוכי מכונת ההשמדה של אושוויץ, בלי שנעבור לפני כן בשער המפורסם. יתרה מכך, הוא שם אותנו בתוך שדה הראיה המצומצם של שאול אוסלנדר (גזה רוהריג), יהודי הונגרי המשמש כזונדרקומנדו. כתוביות הפתיחה הלבנות על רקע שחור – שמסבירות שהזונדרקומנדו היו אסירים יהודים שהעבירו את הגוויות מתאי הגזים למשרפות ואחרי כמה חודשי עבודה הוצאו להורג בעצמם – הן מבט-העל ההיסטורי היחידי שהסרט מספק. משם והלאה הוא מתמקד בשאול, הנמצא על המסך לאורך הסרט כולו. המצלמה דולקת בעקבותיו, נצמדת אליו, ורק בשולי התמונה או בעומקה, לעתים קרובות לא בפוקוס, רואים משהו ממה שקורה סביבו – האנשים מתפשטים בדרכם לתאי הגזים, גוויות עירומות נגררות החוצה, קצינים נאצים שנותנים את הפקודות ויורים במי שמנסה לברוח. להעצמת אפקט הצמצום נבחר פריים צר יחסית – יחסי גובה ורוחב 1:1:37 – שלא כמקובל בקולנוע היום.

הפסקול מתפקד באופן דומה. רוב הקולות מגיעים מחוץ לגבולות הפריים (אוף-סקרין בשפת הקולנוע) – הפקודות הננבחות ללא הפסקה, זעקות האנשים הנחנקים למוות. הקולות הבלתי נראים הם דימוי מצמרר לטוטליטאריות חסרת גבולות, ואין מוזיקה שתסגנן ותרכך את האימה. כך נוצרת חוויה חושית עזה, מצמיתה, שמצליחה להימנע לחלוטין מהתופעה המכונה פורנו-שואה.

זאת חוויה צפייה קשה מאוד, אבל מה שמצדיק אותה הוא הגילוי ההדרגתי שבתוך התהליך מוחק האנושיות הזה כמה מהזונדרקומנדו נאבקים לשמר לא רק את גופם אלא גם את נפשם. אחד מנסה לתעד את הזוועות במצלמה נסתרת, שני מעלה אותן על הנייר לטובת העתיד הלא נראה לעין. ואילו שאול מוצא את ייעודו הזמני בהתעקשותו, בניגוד לכל הגיון פיזי של הישרדות, להביא גופת ילד אחד לקבורה על פי ההלכה היהודית, והוא מתרוצץ בין האנשים שזה עתה הגיעו בטרנספורט האחרון כדי לחפש רבי. המבט של גזה רוהריג, מעומעם וחודר בו זמנית, מדביק אותנו למסך, והסיום השקט והפיוטי של הסרט מהדהד באלפי קולות.

השורה התחתונה: חוויית צפייה טוטאלית, מצמיתה והכרחית