לא הבנתם את הפורמט: "הדוב" היא אקספרימנט. והצופים נכשלים בו
בעונה הרביעית שלה, "הדוב" היא סדרה שלא סופרת את הציפיות של הצופים. היא ויתרה על הנשק הכי חזק שלה (סצנות הסטרס), שלחה את הגיבור שלה לתיקון, והפכה מדרמה קומית עגמומית לקומדיית פיל גוד. במקום ריבים וצעקות קיבלנו רגעים של חברות והתפתחות אישית ותשובה לשאלה הכי קשה: למה? למה לעשות את זה?
לרבים ממעריצי הסדרה "הדוב", העונה הקודמת הייתה די מאכזבת. אחרי שתי עונות שהציגו לנו ריאליזם עגום וקודר ולמעשה זיקקו לנו את כל המהות של להיות שף, קיבלנו עונה די מפוזרת שבמהלכה המסעדה בתקופת הרצה והשף כרמי ברזאטו שקוע בחיפוש עצמי וניסיונות לאתגר את עצמו, תוך כדי שהוא ממשיך להרחיק מעליו את כל מי שהוא אוהב. באופן אישי אהבתי את המסע הזה ובאופן כללי אני מעריך מבחינה אמנותית סדרות שמנסות לעשות משהו שונה, גם אם זה לא בדיוק הצליח כפי שחשבו. העניין הוא שבעונה הרביעית של הסדרה, נדמה שהיוצר כריסטופר סטורר עשה חושבים והחליט לתת לעובדי המסעדה, שחוו עד כה בעיקר הפסדים, קצת ניצחונות.
>> "הדוב" שלי: שף גל בן-משה נותן לכרמי כמה עצות בדרך למישלן
>> "הדוב" שלי: שף דנה-לי ברמן למדה על בשרה שזה אמור להיות פשוט
>> "הדוב" שלי: שף איתי קושמרו מזכיר שפיתה טובה לא נופלת ממנת מישלן
העונה נפתחת עם אולטימטום שמציב הדוד ג'ימי, שכזכור השקיע במסעדה וכעת מתקין שעון כדי שכולם ידעו מתי נגמר הכסף. מהרגע הזה היה נדמה שהכל הולך להתפרק, המסעדה לא תתפקד, הלחצים יעלו וכולם יזעפו ויצרחו ויעיפו סירים ומחבתות – אתם יודעים, סרוויס קלאסי. אבל לא. במקום זה מצאתי את עצמי מחייך מול המסך. זה לא קרה מעולם באף עונה קודמת. זה לא ניצחון שמגיע משום מקום, אבל קשה להתעלם מכך שהטריק שהסדרה השתמשה בו היטב עד כה, להפוך כל סיטואציה אפשרית לסיר לחץ על סף פיצוץ, נעלם כמעט לחלוטין. במקום ריבים וצעקות קיבלנו רגעים של חברות והתפתחות ובעיקר את הצורך של כרמי להשתנות.
אחרי ששתי העונות הקודמות התמקדו ביצר ההרס העצמי של השף, בעונה הזאת כרמי מנסה לתקן את היחסים עם האנשים סביבו, לשנות את דרכיו, ואפילו להפסיק לעשן ולהגיד לאנשים סביבו מה עובר עליו ומה הוא מרגיש. הוא עושה את זה גם בפן המקצועי וגם בחייו האישיים, ועד הפרק האחרון בעונה הוא אפילו לא ממש מרים את הקול שלו. זה כאילו התקבלה החלטה לשנות קצת את הז'אנר מדרמה קומית-ריאליסטית עגמומית לקומדיית פיל גוד. אם בעבר כל ניסיון של כרמי היה מסתיים בכישלון כלשהו, אז עכשיו, אחרי כל העבודה הקשה, לכל דמות יש רגע קטן של ניצחון.
גם סיד (איו אדבירי המחוננת) מקבלת את רגע הניצחון שלה לאחר שהיא מתמודדת עם דילמה משל עצמה: האם לקבל הצעת עבודה שתקדם אותה, או להישאר בספינה השוקעת שנקראת "הדוב"? סיד, שהתחילה בתור דמות קצת מעצבנת, הפכה עם הזמן לאחת הדמויות הכי מעניינות בסדרה. היא צמחה, שיפרה את היכולות הקולינריות שלה, החלה לעמוד על שלה ולדרוש את מה שמגיע לה במסעדה והיא הגיעה לרמה שבה היא יכולה לדרוש את זה.
סיד הפכה להיות אנטי-תזה לכרמי: היא נחמדה לעובדים שלה, היא התחבבה די בקלות על כל הדמויות וכשהמנות שלה פעם אחר פעם הופכות להיות הכי טעימות במסעדה – זה גונב את הפוקוס. אם כרמי גדל כטבח תחת דור השפים שדוגל באהבה קשוחה, משמעת צבאית ובשבירת הטבח כדי ליצור ממנו משהו חדש, אז סיד מראה שאפשר לעשות דברים גם אחרת והיא מתחילה למצוא את סגנון הפיקוד שלה.
למרות שצחקתי, נהניתי והרגשתי הרגשה חמימה כזאת בבטן (ולא רק בגלל האוכל המדהים שעל המסך), הסיבה שבגללה אני ממשיך לצפות בסדרה עונה אחר עונה כמעט נכחדה. העוקץ שלה, זה שמרגיש כמו אגרוף בבטן כמעט בכל פרק, נעלם כמעט לחלוטין. השעון שהיה אמור להיות מנוף לחץ משמעותי שמוציא את כולם מהכלים, לא מאד מורגש מלבד גרפים יורדים ועולים שמספרים על מצב המסעדה. ולמרות שהלחץ לא מורגש אנחנו מרוויחים דברים אחרים, כמו התפתחות של כמעט כל הדמויות או התקדמות עלילתית משמעותית, ויותר מכל אנחנו מרוויחים את התשובה לשאלה שסביבה עומדת כל העונה: למה?
השאלה הזאת מתחבאת בשיח בין שוגר, אחותו של כרמי, שמראה צמיחה כלכלית לדוד קומפיוטר, האחראי הכלכלי מטעמו של הדוד ג'ימי. קומפיוטר אומר לשוגר בתגובה: "השאלה היא לא 'האם אנחנו יכולים להמשיך (להפעיל את המסעדה)' אלא 'האם אנחנו צריכים להמשיך?'", והשאלה הזאת היא כל הסיפור של העונה הזאת: למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? למה שף ממשיך להיות שף? זה לא סוד שמסעדה היא לא עניין רווחי במיוחד וגם אם יש מסעדות מאד מצליחות, רוב המסעדות נסגרות בתוך שנה מפתיחתן. למה לעשות את זה? למה שתכניס ראש בריא למיטה חולה? התשובה היא כמובן: כי אתה אוהב לעשות את זה.
העונה הרביעית של "הדוב" התחילה בתחושה שהכל ישתבש, אבל נדמה שאת השלב הזה במסע של המסעדה והסדרה כבר עברנו. המסר הגדול של העונה הוא "אם לא אוהבים את זה, למה לעשות את זה?", ומאוד יכול להיות שאתם תסתכלו על המסך ולא תאהבו את זה. אבל "הדוב" היא סדרה אקספרימנטלית, ממש כמו צוות המסעדה, וצריך להעריך את זה שלא מנסים להישען שם על הצלחת שתי העונות הראשונות אלא נשארים במסלול של חיפוש ועיצוב תוך כדי תנועה. ולכן עדיין מסקרן, כמעט יותר מכל דבר אחר בטלוויזיה, לגלות מה סטורר יבשל לנו בעונה הבאה.