הסרט שגרם לנו לתהות: למי לעזאזל אכפת?

שחקנים יפים במיוחד נוטים לחוש שיופיים מגביל אותם, ולפעמים הם בוחרים לכער את עצמם כדי להוכיח שהם מוכשרים באמת ( ע"ע "מונסטר" ושרליז ת'רון). אבל צריך גם לדעת לבחור את התפקיד ואת הסרט: אלכסנדר סקרסגארד הבעיר את המסך הקטן כערפד סקסי ב"דם אמיתי", והיה גם טרזן אטרקטיבי ביותר, אבל הוא עדיין לא הצליח לבסס לעצמו קריירה קולנועית של ממש. אז הוא ניסה את שיטת המפלצת. ב"ההונאה הגדולה" הוא מלוהק כעכבר מחשבים וכבן דודו של הגיק הטבעי ג'סי אייזנברג. לצורך כך הוא עטה משקפיים וסידר לעצמו קרחת בסגנון לארי דיוויד, והוא משחק אותה חננה. אלא שמעבר להלם הראשוני שהמראה שלו מספק, זאת דמות חד מימדית בסיפור לא מעניין, ואנחנו נשארים עם תחושת בגידה.

"ההונאה הגדולה" – השם העברי מטעה משום שמדובר בפרויקט אדיר תקציב עם אישורים ממשלתיים – הוא מעין וריאציה עדכנית על סיפור שסופר פעם במערבונים. בדומה לסדרה "גיהנום על גלגלים" שתיארה את סלילתה של מסילת רכבת למערב, הסרט עוקב אחר ניסיון להעביר סיב אופטי מתחת לאדמה בין הבורסה של קנזס לזו של ניו ג'רזי, מרחק יומיים נסיעה במכונית. אם הסיב יצליח להעביר אינפורמציה בקצב של 16 מילי־שניות, זה ייתן לבני הדודים יתרון בשוק ההון ויהפוך אותם למיליארדרים. אלא שסלמה הייק, הבוסית שלהם לשעבר והיריבה שלהם בהווה, מתכוונת להגיע להישגים דומים באמצעות מגדלי שידור.

כדי שהמטרה הקפיטליסטית הטהורה של צבירת הון בבורסה תיראה מורכבת וגברית יותר, אייזנברג מסביר בתחילת הסרט שהוא סולל את הקו כי הוא "רוצה לדעת מה יש בסופו". כשהוא נשאל על כך שוב הוא עונה, "זה משהו שאני חייב לעשות". אלה אמירות פסאודו־פילוסופיות חלולות בנוסח המערבוני, והן נשמעות זרות לחלוטין לסרט הסתמי הזה. החלום של איש המשפחה סקרסגרד הוא ארצי יותר – לרכוש לעצמו בית על הגבעה. גם זה דימוי שהורם מהמערבונים, והוא לגמרי זר לחומר, כי אפילו באמריקה של היום לא צריך להפוך למולטי מיליונר כדי להגשים אותו.

בכל אופן, סקרסגרד מסתגר באכסניה ומחפש דרך לקזז עוד אלפית שנייה מהאלגוריתם, או איך שקוראים לזה, בעוד אייזנברג מתרוצץ לאורך המסלול, רוכש חלקות אדמה, שוכר קבלני עבודה, ומתכנן תכניות לקדוח חורים בהרי גרניט, לצלוח ביצות, לחפור מתחת לנחלאותיהם של אמישים סרבנים ועוד שלל מכשולים. כי המסלול של הסיב האופטי חייב להיות ישר כסרגל.

אבל למי לעזאזל אכפת? סלילת הרכבות למערב הביאה איתה עולם שלם, בעוד כאן מדובר בחלום על צבירת הון של איש חסר כריזמה, וקשה מאוד להזדהות איתו. כשנדמה שהחלום הולך לחמוק לו מבין האצבעות, הבמאי־תסריטאי קים נגוין רושם לו סצנת אובססיה מטורפת בסגנון קפטן אחאב, ונוצר הרושם שהוא מנסה בכוח לכפות על הסרט שלו פוזה של אמירה רצינית כלשהי. זה לא מתחבר, ואייזנברג ממש גרוע בסצנה הזאת. ובנוגע להייק שהוזכרה קודם – זמן המסך שלה בתפקיד הנבל קטן מכדי להותיר רושם אמיתי.

ב־2012 נגוין היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר על "מכשפת מלחמה", סרט אפריקאי שייצג את קנדה וסיפר על ילדה שנחטפה על ידי צבא של מורדים. גם סרטיו הבאים סיפרו סיפורים אקוטיים המתרחשים במדינות עולם שלישי. קשה להבין מה הניע אותו לבחור בסיפור כל כך חסר מהות עבור סרטו האמריקאי הראשון.

ציון: 2/5
סרט על: שני בני דודים מנסים לדפוק קופה על ידי העברת סיב אופטי בין קנזס לניו ג'רזי
ללכת? לא. סרט סתמי לחלוטין

← The Hummingbird Project, בימוי: קים נגוין. עם ג'סי אייזנברג, אלכסנדר סקרסגארד, סלמה הייק. ארה"ב 2018, 111 דק'