"ההר": חוויה קולנועית ואנושית עזה ויוצאת דופן

"ההר" מתרחש בירושלים ויש בו אלמנטים של דרמה משפחתית (אימא לא מסופקת, אבא לא מקשיב, בת בכורה לא ממושמעת ועוד שלושה קטנים שצריך להאכיל), אבל יש בו מין ניכור וזרות סוריאליסטית שהזכירו לי קולנוע אירופי משנות ה־60 וה־70 על גיבורות חסרות שם. כמו ב"אשתקד במריינבאד" של אלן רנה, ההוויה כולה צומחת מתוך אתר התרחשות ייחודי שנדמה מנותק משאר העולם, וכמו ב"ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן – חייה של הגיבורה הם שגרה מתסכלת של פעולות יומיומיות שמועכות את נשמתה. ועם זאת, לסרטה הראשון והמאוד מרשים של יעל קיים יש ייחוד ברור ומגובש משל עצמו.

הסרט ממוקם בבית הקברות רחב הידיים שבהר הזיתים. איתי מרום צילם את המדבר הזה של מצבות לבנות בשעות אור שונות, והתוצאה מרהיבת עין. משפחה חרדית מתגוררת בבית בתוך בית הקברות (מחלון המטבח רואים את הר הבית), ורוב שעות היום האם נמצאת שם לבד, מכינה אוכל ומשוטטת בין הקברים, כמהה למגע אנושי. בימים היא מנהלת שיחות קצרות וזהירות עם המשגיח הערבי (היתאם עומר מ"בית לחם") ועם אורחים מזדמנים, ובלילות שהולכים ומתארכים היא מתבוננת בזונות ובסרסורים שמנצלים את אופיו של המקום כשטח הפקר.

אף שבמונחים עלילתיים קורה בו מעט מאוד, "ההר" טעון מאוד מבחינה אנושית וסמלית, והמפגשים השונים צופנים הפתעות קטנות. דווקא המהלך העלילתי הדרמטי ביותר מחליש מעט את הסרט, שמושך אותנו לתוך עולמה של האישה הבודדה שבעלה הולך ומתרחק ממנה. ואף שהיא נותרת חתומה בפנינו, שני קליין ("אפס ביחסי אנוש") ממגנטת אותנו לפניה המחפשות.

השורה התחתונה: לא לפספס. חוויה קולנועית ואנושית עזה ויוצאת דופן