הזכות להיות קונפורמיסט: על הנישואים החד מיניים בארצות הברית
המאבק המתמשך של הקהילה הגאה הוא לא רק על שוויון זכויות, אלא בסופו של דבר, ברמה המעמיקה יותר, על האפשרות לקחת חלק בקונפורמיזם
"האהבה ניצחה" הוא צמד המילים שהוביל את כל הדיווחים, הסטטוסים והציוצים שחגגו את אישור הנישואים החד מיניים בארצות הברית. זה נכון, אבל יחד איתה ניצחה גם השיטה – זו שמבקשת לכתר ולגדר מערכות יחסים, גילויי חיבה ואורחות חיים. הניצחון פה הוא פחות (אבל גם) לאהבה בין בני זוג מאותו המין, ויותר לאנשים ולבחירות שהם עושים בחייהם; ולא פחות משמעותי – מכה מתחת לחגורה לשמרנים ולממסד הישן, שכן הניצחון הזה מתקיים בלב המגרש שלהם.
כל הצצה בפיד בשבוע האחרון, גם כמה ימים אחרי ההכרזה, הראתה שאנשים ממשיכים לפלטר את תמונות הפרופיל שלהם בפייסבוק ומלבישים עליהן שכבה עדינה של דגל הגאווה. זה חמוד, קצת עדרי אבל לא מזיק בשום צורה. אין פה מפסידים, רק המון אנשים ששמחים עבור עצמם או עבור קרוביהם וחבריהם. יש גם קולות מנומקים וליברליים שמנסים לתקוע סיכה בבלון הזה, שהרבה מהאוויר בו הוא תודעתי ולא פרקטי (מה שנכון במיוחד לגבי ישראל), ונכנסים בקהילה וברצון חבריה להתחתן כמו ההטרוסקסואלים, בזמן שמוסד הנישואים מוספד שוב ושוב מחדש, בעיקר כי הוא לא תמיד מתיישב עם האהבה הזאת שכולם מריעים לה.
המאבק המתמשך של הקהילה הגאה הוא לא רק על שוויון זכויות, אלא בסופו של דבר, ברמה המעמיקה יותר, על האפשרות לקחת חלק בקונפורמיזם – ביטוי שהוצמדה לו תווית שלילית, כאילו ההמונים טועים כל הזמן. גם אם הם טועים, זכותם לטעות, ויש לזכור שהאופציה לטעות לא נשללת כדי להגן עליהם, אלא מתוך עיקרון של פוריטניות. ואם מישהו רוצה לעשות את הטעות לכאורה הזאת (התארסתי, אני כבר לא אובייקטיבי) אחרי שעבר שינוי, התפתחות, התפכחות או ווטאבר – אז למה לא? אם זה עושה טוב למישהו, עדיף לו לנוע לעבר קונפורמיזם מאשר לקפוא מחשיבות עצמית ומגישה מרדנית. את התמונה שלי, אגב, לא החלפתי – אני מחבב אותה ואת פלטת הצבעים שלה. פעם חשבתי שהיא סתם יפה, אבל עכשיו, כשכולם סביבי בצבעי הקשת, אני עולה מדרגה ומחשיב אותה לייחודית. יש קונפורמיזם שקשה יותר לזרום איתו. האהבה לתמונה של עצמי ניצחה.