בחדשות כבר אפילו לא מנסים להגיד את האמת. אבל איזה שואו, אה?

הימים הם ימים קשים. למרות שמזג האוויר בחוץ די נרגע, יש תחושה של סערה בפתח: הדילמה שעומדת בפני אזרחי ישראל וממשלתם, רגע אחרי פסח ורגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. בפשטות (למרות שאין בסיפור הזה שום דבר פשוט), אפשר לקרוא לזה "עסקה או רפיח". האם תהיה עסקת חטופים שתחזיר כמה עשרות מהם הביתה תמורת הפסקת אש – או שאנחנו הולכים לשלב הבא במלחמה הנמשכת שמלווה את כולנו כבר חצי שנה?

>> הקריפ דה לה קריפ: הקריפים הכי גדולים על מסך הטלוויזיה

המהדורות, כמובן, נערכות בהתאם – עם כל תופי הטם טם האפשריים וכל האמצעים שמזכירים לנו שיש כאן דרמה. כותרות דרמטיות, גרפיקות וכמובן הסקרים ששוב יורדים מהבוידעם (כולל שאלות האלכימאות הידועות – "מה יקרה אם תקום מפלגה בראשות גדעון סער, נפתלי בנט, יוסי כהן, החייזר אלף, עדן גולן וירדן שועה"). אבל בתוך מהדורות החדשות ששודרו אתמול (שלישי) בערוצים 11, 12 ו-13 – יש תחושה של מהומה רבה על לא מאומה.

קשה שלא להתעלם מהעובדה שאנחנו רואים כאן שואו אדיר – העיתונאים, בפנים חמורות סבר, שמסבירים לנו שהדרמה מתקרבת (למרות שהם אמרו לנו את זה 17 פעמים בעבר והדרמה לא קרתה), ואיתם כמובן הפוליטיקאים: גנץ ואייזנקוט משמאל, בן גביר וסמוטריץ' מימין. קשה שלא להרגיש שיש כאן דיל שמספק את כל הצדדים – אייזנקוט וגנץ מרוויחים נקודות בקהל שלהם, בן גביר וסמוטריץ' מרוויחים נקודות בקהל שלהם והערוצים? מרוויחים נקודות רייטינג בניסיון לדחוף את הציבור, החרדתי גם כך, אל תחושה של Make Or Break.

אבל בסופו של דבר נראה שהקשר בין התיאטרון הזה למהות – הוא לא גדול. על משקל מאיר אריאל זצ"ל, בסוף כל דיון סוער שאנחנו מנהלים עם עצמנו יושב יחיא סינוואר, עם נרגילה או לא. ומי שמקשיב לפרשנים לענייני ערבים שומע מהם שסינוואר דווקא לא ממש בלחץ. ושהרצון שלו בהפסקת הלחימה – תנאי שהוא, על פי הממשלה, ייהרג ובל יעבור, עדיין על השולחן ומשמש כתנאי מוקדם לכל עסקה שתיווצר.

אז אם התשובה הזאת שרירה וקיימת, בשביל מה כל הפסטיבל הזה? למה שוב לקחת אותנו ל"48 שעות גורליות", כשככל הנראה התשובה בסופו של תהליך (והפרשנים גם רמזו לכך בעדינות בין השורות) תהיה "לא" וכולנו נצטרך לחזור אחורה? התשובה הפשוטה והצינית היא: כדי להדביק אותנו למסך. כי שידור שבו היו אומרים לנו שאין עסקה על הפרק, מאותן סיבות שבגללן לא היתה עסקה מלכתחילה – היה מביא הרבה פחות רייטינג.

בין לבין, כמובן, יש ניואנסים. רביב דרוקר, למשל, פרסם שישראל אמרה "כן" אחרי שהיא אמרה "לא", וחמאס אמר "לא" אחרי שכבר אמר "כן". ירון אברהם הסביר שגם אם חמאס יגיד "כן", זה לא סוף פסוק ויתחיל משא ומתן ארוך על השמות. וכמובן שאף מהדורה לא פספסה הזדמנות לצטט את הניצים הפוליטיים – כל אחד מהצד שלו. ולדבר על "קרע בממשלה" כמובן. 

גם הקרע הזה, נכון לעכשיו, הוא תיאורטי לחלוטין; כי כל מי שקצת שומע את הפרשנים מבין שלא תהיה עסקה, ולכן כל האיומים הם בסך הכל הזדמנות לתפוס עוד קצת טרמפ על הקשב ועל הפחדים של כולנו. מכונת החדשות הגדולה, והפוליטיקאים שמזינים אותה, מבינים טוב מאוד כמה כולנו על הקצה. כמה אנחנו מפוחדים, כואבים, רואים כל אות חיים בעיניים דומעות – מתים לשמוע כבר שהם שוב בבית. ועל זה הם בונים – בידיעה שהמתח והציפייה, גם אם מלאכותית לגמרי, ידביקו אותנו שוב למסך.

פעם עוד דיברו על הניסיון לשלב חדשות ובידור. "אינפוטיינמנט" קראו לזה. היום נראה שגם בסוגיה כל כך בוערת ורגישה בציבור הישראלי, הבידור השתלט לחלוטין. קרבות גלדיאטורים בין פוליטיקאים, רגש טהור וכאב מההצהרות של המשפחות, ההפגנות והאש ברחובות – כולם חלק מהתפריט שהמהדורות מציעות בתור הלהיט הכי חם בעיר. משהו שיגרום לנו להישאר מול המסך צמודים וימשיך להאכיל את המכונה.

לכאורה, כאמור, כולם מרוויחים. רק משפחות החטופים האומללות, אלה שעדיין מחכות ליקיריהן ונאחזות בכל שביב תקווה, מפסידות מכל הסיפור. כי מאחורי הדרמה המלאכותית והתיאטרון הזה שאנחנו רואים, יש נפשות אמיתיות שרק מחכות לבשורה. וכל דיבור על "שעות גורליות" או "רגעי הכרעה" מייצר אצלם ציפיות שווא.

נראה שבתקופה העצובה הזאת, החדשות כבר לא מחפשות להגיד לנו את האמת. האמת הרבה יותר אפורה. קשה לצבוע אותה באדום ולעשות ממנה כותרת. אז יש לנו אמת מהונדסת: היא לא שקר, אבל היא משהו שהרבה יותר נוח לנו לצרוך. יספרו לנו שעוד 48 שעות יש הכרעה, ואז יגידו לנו אחרי 48 שעות שלא הכריעו. ידברו על משאים ומתנים לעסקת חטופים, כשמראש נראה שחמאס לא מסכים לאחת. יחזיקו אותנו קצר מול מסך הברזל, בלי לתת את האמת הפשוטה והלא רייטינגית: אין חדש. וספק אם יהיה חדש בקרוב.