הסרט התיעודי הזה ישנה את מה שחשבתם על שוברים שתיקה

"זה היה לקראת ל"ג בעומר. אני עומד שם עם שלושה חיילים ופתאום אני שומע צעקות 'חייל! חייל!'; אני מסתכל מסביבי, זה עוצר, אין אף אחד. פתאום אני קולט איזה מאה מטר לפני יש בית ופלסטיני עומד בקומה השנייה ומנופף לי מבעד לסורגים. למטה בכניסה לבית שלו יש שרשרת של מתנחלות בנות 11 ו-12 שנכנסות אליו הביתה. עזבנו את העמדה, רצנו לשם ומה שגיליתי זה שהקבוצה של המתנחלות האלה אספו עצים לל"ג בעומר, למדורה. אז הן נכנסו אליו הביתה והתחילו לפרק את הדלתות מעץ, את השולחנות מהמטבח. למזלנו היו שם מג"בניקים שהגיעו מיד והתחלנו להחזיר את העצים פנימה ולהוציא אותן החוצה. את רוב העבודה עשו המג"בניקים כי בגדול זאת חריגה מההוראות שלנו. ההוראות שלנו כחיילים זה שלנו אסור לגעת במתנחלים. אנחנו פה כדי לשמור עליהם".

חייל וילד. "החייל הטוב" (צילום מסך מתוך הסרט)

הסיפור הזה לחג מונצח בעדות וידיאו שנמסרה ל"שוברים שתיקה" וכלולה בסרטה התיעודי של סילבינה לנדסמן, "החייל הטוב". הוא מסופר על ידי בחור מזוקן, שבתחילת הסרט נראה מדריך סיור באנגלית מטעם הארגון בחברון, ונתקל בסירוב של חיילים לתת לו לעבור, ובהמשך גם בהפרעות של מתנחלים. גם שאר הסיורים המתועדים בסרט נתקלים במיני הפרעות כאלה, כולל צופר בלתי פוסק של מכונית שנועד להשתיק את הדוברים. אך הם למודי ניסיון ואינם מתייאשים. הסרט שצולם במהלך 2016 עוקב אחר פעילותו של הארגון – סיורים, ישיבות שבהן דנים איך לדבר עם הציבור, מפגשים עם קהלים שונים (בעיקר סטודנטים) שבהם הפעילים נכנסים לוויכוחים עם ימנים – וגם אחר ההתמודדות עם ההתקפות התקשורתיות והפוליטיות עליו.

אחרי בכורתו בדוקאביב, "החייל הטוב" יוצא לסדרת הקרנות בסינמטקים. לרגל העניין ישבתי לשוחח עם לנדסמן (בת דודה של מיה, במקרה שתהיתם), יום אחרי שחזרה מפסטיבל הקולנוע התיעודי בלייפציג שבגרמניה. היא סיפרה שניצלה את שהותה שם כדי לקפוץ לטיול שורשים במגדבורג, העיר שבה נולד סבה. הוא עזב לארגנטינה ב-1937 ("כשיצא מגרמניה חתמו לו בדרכון שהוא חסר מולדת") והקים משפחה בבואנוס איירס. שם גם נולדה וגדלה לנדסמן עד כתה ו'. "היינו מאוד ארגנטינאים, אבל בשנות השבעים היו שם רעידות אדמה פוליטיות ואווירה כללית של טרור. במרץ 1976 פרצה ההפיכה הצבאית, ובאוגוסט עזבנו לישראל. לאמא שלי היה חינוך ציוני. אני גיליתי את הסיפור הציוני רק כשלמדתי כאן במערכת החינוך הממלכתית. זה היה מרתק, אבל היה גם את ה'אבל', כל הזמן".

"החייל הטוב" (צילום מסך מתוך הסרט)

ב-2015 זכה "הוטליין" של לנדסמן בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים (גילוי נאות – אני הייתי חברה בצוות השופטים). הסרט עוקב מקרוב, וללא התערבות, אחר שגרת העבודה היומיומית של העמותה ״מוקד לפליטים ולמהגרים״, ארגון זכויות אדם המסייע למבקשי מקלט ולמהגרי עבודה. כמה חודשים אחרי כן יצאה לנדסמן לצלם את סרטה השישי, שמוגש באופן דומה מנקודת מבט של "זבוב על הקיר", ונערך מתוך כ-400 שעות צילום.

איך בכלל הגעת לקולנוע תיעודי?
"כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב לא חשבתי שתעודה זה קולנוע. הייתי מאוד בורה. לפני זה למדתי פסיכולוגיה ומתמטיקה. בשנה השנייה יצאתי מהשיעור, חציתי את הקמפוס לחוג לקולנוע, וביקשתי שיקבלו אותי. זה היה ב-1989. לקחתי קורס אצל ניסים קלדרון על קולנוע תיעודי והוא הראה לנו את 'בית חולים' של פרדריק ווייזמן. זה עשה לי סוויץ' במוח ותפס אותי חזק. אחרי התואר נוסעתי לפריז בגלל חוליו קורטאסר (סופר ארגנטינאי שחי וכתב בפריז – י"ש). בגלל הספרות הרגשתי שארגיש שם בבית, תרבות של גולים. ב-1995 פתאום מצאתי את עצמי קונה מצלמה והולכת לצלם סרט ראשון על בית ספר מקצועי לבנות. במגמת ניקיון לימדו ניקוי יבש ואיך לנקות משטחים גדולים. את יוצאת משם עם דיפלומה של מנקה. משם זה התחיל. אחרי זה חזרתי לישראל ועשיתי סרט על מחלקת יולדות".

מארגון לארגון. סילבינה לנדסמן (צילום: אורי ברקת)

מה הניע אותך לעשות את "החייל הטוב"?
"זה תמיד מסתורין גדול – מה מאפשר לך להישאר שנים עם נושא אחד. צילמתי במהלך חצי שנה אינטנסיבית, אבל עבדתי על הסרט חמש שנים. כשצילמתי את 'הוטליין', הרגשתי שהחוויה של להיכנס לארגון קטן ולהיצמד לפעילות שלו, ודרך זה לגלות דברים, נותנת לי עושר (של נושאים). אז חיפשתי עוד ארגון. באופן קצת מקרי הגעתי אל 'שוברים שתיקה' והם פתחו לי את הדלת, אבל ביקשו שאחכה שלושה חודשים בגלל עניינים פנימיים. בזמן ההמתנה התחילה המתקפה החריפה עליהם. היה תחקיר של חדשות 2 שטען שהארגון אוסף מידע מסווג על פעילות צה"ל. והיה פרסום של התארגנות של יוצאי שב"כ שהתחזו לפעילים, צילמו אותם מבפנים במצלמות נסתרות והאשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב. אז דחיתי את הצילום בכמה שבועות, חשבתי שהדבר האחרון שהם צריכים עכשיו זה תחושה של חדירה לפרטיות שלהם עם מצלמה".

יולי נובק, מנכ"לית שוברים שתיקה לשעבר. "החייל הטוב" (צילום מסך מתוך הסרט)

צילמת את הסרט בעצמך.
"אחרי הכוויה שהם חוו ממצלמות נסתרות, התחדדה הדינמיקה של בניית אמון ואיך אני ממקמת את עצמי מולם. ביום הראשון, אחרי שעתיים המנכ"לית אמרה לי לצאת 'כי אנחנו צריכים לדבר בלי המצלמה'. ידעתי שגם לא לצלם זה לעשות סרט. יצאתי החוצה והתחלתי לצלם את המכוניות באיילון. זה קרה לי כמה פעמים, והאיילון הפך למקום שאני נזרקת אליו מכל מיני סיבות. ההתבוננות על המכוניות הנוסעות שלאנשים שבתוכן אין מושג איזו דרמה מתחוללת במשרדים הקטנים הפכה לדימוי חוזר בסרט. העניין הזה של מציאויות מקבילות העסיק אותי".

מתי החלטת שצילמת מספיק?
"היה מאוד קשה להפסיק לצלם. הנושא נגע בי באופן אישי ורגשי, כי הכיבוש קשור לעתיד של הילדות שלי. ולראות אותם משלמים מחיר על הדרך שבה הם בחרו להיאבק. כל עוד נשארתי עברתי איתם את המתקפות האלה. ישבתי בישיבות פנימיות שבהן דנו על מה לדבר ואיך להתמודד עם המתקפה. הייתי מרותקת לשיחות ולדינמיקה – כל כך דרמטי. הם ממש הואשמו בבגידה, האוניברסיטאות ביטלו הזמנות ושר החינוך בנט קבע שהם לא יוזמנו יותר לבתי ספר. מאוחר יותר הדבר הזה התמסמס ולא קרה כלום. אפילו היועץ המשפטי יצא עם הוראה שאין עילה לפתוח בחקירה. בשלב מסוים הבנתי שזה מעגלי – הם עובדים, מותקפים, מתמודדים עם המתקפה וזה נרגע, ממשיכים לעבוד, מותקפים. ואז עצרתי. היה לי ממש קשה לעומת סרטי הקודמים. זה היה אינטנסיבי וזה חדר עמוק למקומות אישיים". 

את אומרת שזה סרט אישי, אבל את לא נוכחת בו. בחרת בגישת ה"זבוב על הקיר" נוסח פרדריק ווייזמן. לא ראיינת את המשתתפים, או המשכת איתם מעבר לפעילות שלהם בארגון.
"נוח לי להתנהל עם החוקים האלה. זה ממסגר את העבודה. אני באה להקשיב, להתבונן. מצאתי הקשרים בין דברים שמתרחשים במקביל, ואני מנסה לעשות סינתזה שלהם. זה כמו פאזל. היו דברים שלא שמעתי כי הייתי עסוקה בצילום. לכן הרבה מההקשבה קרתה בעריכה. רק בדיעבד הבנתי סצנות שבזמן אמת לא הבנתי. מאתגר אותי למצוא את הסיבות לדברים תוך כדי שאני מקשיבה. אני אפילו לא יודעת מה לשאול. אני רוצה להציף את השאלות מתוך ההקשבה".

"החייל הטוב" (צילום מסך מתוך הסרט)

לא חששת שהסרט יאבד מהאקטואליות שלו בשנים שעבדת על העריכה?
"הזמן משחק לטובתי פה. הוא כמו פילטר, שמסנן את מה שמעניין באופן מיידי. מה שנמצא בסרט זה מה שמעניין לאורך זמן. זה לא מהדורת חדשות. זה מהלך הפוך מאקטואליה. אפילו המתקפה שהיתה כל כך מרתקת, בסרט לא נכנסתי לפרטים שלה. העוצמה הרגשית נמצאת אבל לא מה בדיוק קרה כי זה אנקדוטלי. מה שבלט זה שלמרות הכל הם המשיכו בפעילות שלהם. אז למה שהמתקפה תסתיר את המהות. רק הזמן מאפשר את האיזונים האלה. יש מקומות שנוצרה חפיפה בין המטרות של 'שוברים שתיקה' לבין תהליך העשייה של הסרט. כי היה לי חשוב להעביר מידע מינימלי – יש אנשים שכבר לא יודעים מה זה הקו הירוק כי הוא אינו מסומן במפות שתלויות בבתי הספר. בשלב העריכה, הדיונים הפנימיים שלי היו חופפים לדיונים שלהם". 

איך היתה מבחינתך חוויית הצילום בחברון?
"פחדתי נורא. כשהבנתי שאני צריכה לנסוע לחברון הלכתי לחפש שכפ"ץ באינטרנט. ראיתי מודלים ואמרתי לעצמי שהשתגעתי. הפכתי את המצלמה לשכפ"ץ שלי. ולא היה פשוט למצוא סאונדמן שיסכים ללכת ברחוב בחברון מהבוקר עד אחר הצהריים. זה לא כמו בחדשות שבאים לזמן קצר. צילמתי שישה סיורים כאלה. באחד הסיורים היתה תקרית עם האוטובוס של הסיור. הוא עצר במאחז מבודד והמתנחלים לא אהבו את זה וחסמו את האוטובוס משני הצדדים. שקשקתי מפחד עד שהגיע הצבא ושחרר אותנו. פחדתי מכולם, מהצבא, ממשמר הגבול, מהמשטרה, מהמתנחלים, מפלסטינים. 'עיר רפאים' זה לא סתם כינוי. זה מוזר להיות במקום כזה שומם. משהו אנומלי. מי שנחשף לזה אלה המתנחלים או האנשים שבאים עם 'שוברים שתיקה'. אדם מהישוב לא הולך לשם. זאת שבירת השתיקה. העבודה שלהם זה להראות. והעבודה שלי כבימאית זה להראות איך הארגון פועל. גם שם יש חפיפה. לאחרונה הבנתי את זה שאני מראה ארגון שמראה".

עיר הרפאים חברון. מתוך "החייל הטוב"

איך הגיבו אנשי 'שוברים שתיקה' לסרט?
"כשראו אותו בדוקאביב הוא ריגש אותם בגלל שהוא מתעד תקופה כל כך קשה. רק שניים מהאנשים שבסרט עדיין פעילים בארגון. זו קבוצה קטנה, בסך הכל 15 חבר'ה, עם תחלופה גדולה. את זוכרת שכשדיברת איתי אחרי ההקרנה ניגשה אלי אישה מצרפת ואמרה בהתרגשות שהיא אף פעם לא שמעה עליהם. את הופתעת כי חשבת שכולם יודעים עליהם בחו"ל. זה ממש לא ככה".

"החייל הטוב" יוקרן בסינמטק תל אביב בשישי (5.11) בשעה 13:00 (בלוויית שיחה עם לנדסמן ועם אחד מגיבורי הסרט), בשבת (6.11) בשעה 15:30, ובראשון (7.11) בשעה 19:00; ובסינמטק ירושלים בראשון (14.11) בשעה 18:00 ובשני (22.11) בשעה 18:00