טיים אאוט timeout

"חחח מה?": כך נראתה הפעם הראשונה שלי בשבוע האופנה של תל אביב

| מאת: אופיר סגרסקי

שלחנו את אופיר סגרסקי במיטב מחלצותיה ליום שלם בשבוע האופנה תל אביב 2019. האירוע הכי מוגזם בשנה הפגיש בין בובספוג לאותנטיות, זיוף ופלאס סייז שהתנשקו נשיקה רטובה על המסלול. היא חזרה כדי לספר

  • https://static2.timeout.co.il/media/2019/03/sizes/WhatsApp-Image-2019-03-14-at-09.30.38_H_wo_680_382.jpg
לא הבנתי. אופיר סגרסקי

09:40 – גמדה בשמלת אירועים

מתחם שבוע האופנה, כמתבקש באירוע כזה, הוא שיר הלל לתרבות השקר האינסטגרמי: מוצבים בו מספר סטים מיוחדים לצילום תמונת האינסטוש המושלמת, עמדה ליצירת סלפי-גיף עם תאורה מחמיאה וסמארטפונים מונפים לאוויר בכל עבר. זהו המגרש הביתי של כל הנטלי דדוניות באשר הן. בהצלחה לי, גמדה עם שמלת אירועים קבועה מ-2014 שמאופרת כמו פילטר בסנאפצ'ט.

בהצלחה לי

בהצלחה לי

10:00 התצוגה הראשונה, של "רתמה", מביאה מכת נגד מענגת כנגד הפלסטיקיות השוררת בכול. שורה של דוגמניות פלאס-סייז במחשופים, בדים שקופים ובגדי גוף קטנטנים הופכת בן רגע את המסלול לחגיגת צלוליט ושומנים במקומות הלא נכונים. לדקות ספורות באמת אפשר להרגיש שפגמי גופנו הם לא רק משהו שאין להתבייש בו, אלא יותר מזה – הם מקור לגאווה. אחת הדוגמניות אפילו גרמה לי לפלוט "מדהים" למראה ישבן מצלולט שרעד עם כל נקישת עקב. בגדי ספורט שגרמו לי להזיג באי נוחות, כמה מראות פוקסיה קשים ואדום שלא מומלץ לבעלי לב חלש עמדו לצד חלוקים מנצנצים סקסיים ושמלות אוהדות קימורים שעוררו בי לא פחות מצמרמורות התרגשות. יתכן שניקוו גם מספר דמעות בזווית העין, לא מאשרת או מכחישה.

האותנטיות של רתמה הייתה נקודת החוזקה והחולשה של רותם לויתן מעצבת ומייסדת המותג. אבנים נוצצות שנפלו מבגד אחת הדוגמניות, דוגמנית שדדתה על עקבים גבוהים מדי שבבירור לא הרגישה בהם בנוח ומספר בגדים שחייבו את הלובשות אותם בסידור מתמיד לעיני הקהל. עניין שצורם במיוחד בתצוגה המתיימרת לשדר שנוח להן כפי שהן.

"כמו פאקינג סקסי ג'יזס על המים". ריי שגב לרתמה. צילום: אבי ולדמן

"כמו פאקינג סקסי ג'יזס על המים". ריי שגב לרתמה. צילום: אבי ולדמן

רתמה הציגה דוגמניות מנוסות (דוגמת ריי שגב, שהולכת כמו פאקינג סקסי ג'יזס על המים) לצד דוגמניות שזו הליכת המסלול הראשונה שלהן. קל להתאהב ברעיון כזה, עד שהוא בא על חשבון החוויה הסופית וגורע ממנה מידה של מקצועיות. גם בסיפור על אי-שלמות אנחנו רוצים לראות נרטיב אחיד, בנוי היטב, עגול. אם מבטיחים לנו עצמה נשית, אנחנו רוצים שההבטחה הזו תתגשם. מידות גדולות זה סבבה, אבל התצוגה שלהן (שלנו) לא צריכה להיראות כמו מקצה מיוחד לילדים המתקשים.

האם בוודאות אמצא פריט שיש לי כאן אומץ ללבוש, בתור מישהי שבעולם המעוות שלנו נחשבת מידה גדולה (36)? לא בטוח. אבל כאמור, זה היופי בפנטזיה – היא גדולה מהחיים, לפעמים גדולה מכדי שנוכל לממש אותה.

11:00 – מעילי פרווה בארומה

ברגע שיצאתי ממתחם האירוע לשאוף אוויר, ניחוח מוכר עד כאב עלה באפי. ליתר דיוק, היה זה ניחוח של חמאת פצ'ולי מהולה באפטרשייב. אז הבנתי: נמל תל אביב הוא למעשה קניון אחד גדול משנת 2003 במודיעין. מצאתי את עצמי מוקפת בכל החנויות שליוו את ילדותי במרכז "ישפרו סנטר": רנואר, אדידס, 24/7 וכל מה שנחשב לשיא המותג בהיותי בת 10-13. הייתי אז ילדה שמנה, וידעתי שכניסה לחנות כזו או אחרת משמעותה אכזבה מובטחת מראש. מתוך הציפה המחודשת של כאב הילדות הזה נכנסתי ליונגה ודפקתי שמלה ב-400 ש"ח.

 שיר הלל לתרבות השקר האינסטגרמי. צילום: אופיר סגרסקי

שיר הלל לתרבות השקר האינסטגרמי. צילום: אופיר סגרסקי

30 מעלות בחוץ אז די. צילום: אופיר סגרסקי

30 מעלות בחוץ אז די. צילום: אופיר סגרסקי

12:00  מתיישבת להפסקת סלט קצרה. מולי, פשניסטות שהגיעו לשבוע האופנה מחכות בין תצוגה לתצוגה כשהן לבושות מעילי פרווה – בארומה. שנאמר, פה זה לא אירופה. ובאותו נושא גם 30 מעלות בחוץ אז די.

13:50 אגם רודברג מחבקת אותי כי היא בטוחה שאני מישהי אחרת, ואז אומרת "סליחה שאנסתי אותך". בעיקרון אני יכולה למות עכשיו.

"סליחה שאנסתי אותך". אפשר למות בשקט. צילום: אופיר סגרסקי

"סליחה שאנסתי אותך". אפשר למות בשקט. צילום: אופיר סגרסקי

14:00 אחרי כל הסופרלטיבים של "רתמה", באה שחר אבנט ועשתה לה ברמה הוויזואלית מה שגנץ עשה לביבי – קברה. עם צוות של דוגמנים-רקדנים וקו עיצובי חצוף, תיאטרלי ומלא הומור, שאם נצטרך להעניק לו דימוי כלשהו יהיה זה "יפן המסורתית מארחת את נטע ברזילי על אסיד", אבנט הגדירה את המושג "תצוגה" מחדש והרימה את האירוע האפנתי לדרגת אמנות.

הבחירה ברקדנים התגלתה כמבריקה, והשלימה את הקימונואים, המלמלות והצבעים הנועזים של אבנט לכדי אמירה מלוכדת על ישן וחדש, שליטה ושחרור. התצוגה מסתיימת בריקוד מסונכרן להפליא של המשתתפות יחד, לבושות בשמלות כלה, מטיילות בין צייתנות וכיבוש יצרים להשתטות חסרת פשר, והכל הולך אל ההיפרדות טוטאלית מהכבלים לצלילי "Girls Just Wann'a Have Fun". מושלם יותר ממושלם.

"גיישה שברחה מבית משוגעים ונפלה על עוגת קצפת". שחר אבנט. צילום: אבי ולדמן

"גיישה שברחה מבית משוגעים ונפלה על עוגת קצפת". שחר אבנט. צילום: אבי ולדמן

עכשיו בואו נגיע למה שמעניין את רוב האנשים, שהם לא חובבי תצוגות אלא קניינים: הגזרות של אבנט הן פשוט פיין. כיווצים במקומות הנכונים, שסעים איפה שמתאים, קשירות איפה שכיף. הגזרות שלה מחמיאות לכולן וכולם, ללא הבדל גיל, גודל ומבנה גוף, והוכיחו את זה הדוגמנים על המסלול. אם רק היה לגיטימי יותר למשוך כל כך הרבה תשומת לב ביום יום, כל אחד וכל אחת מאיתנו היו רוצים ללכת ככה. כמו גיישה שברחה מבית משוגעים ונפלה על עוגת קצפת.

16:00 – פרינג' ליום השואה

תצוגת קום איל פו. את פנינו קיבלו על המושבים ספרונים קטנים, בהם נכתב: "האדישות היפה: מושג פסיכיאטרי בן המאה ה-19 הנועד לתאר חולה המראה אפאטיות כלפי ההפרעה הפסיכוסומטית שלה… אנו קוראות לא ללכת שולל אחר האדישות היפה ולחשוף את מה שהיא מנסה להסתיר". מה זה אומר? אין לי מושג, משהו על אדישותנו כחברה. לא העמקתי בזה כי עם סיום לימודי התיאטרון שלי הבטחתי לעצמי לא לקרוא לעולם עוד פרוספקטים של הצגות פרינג' בתמונע.

התצוגה התבררה אכן כמופע פרינג', ועוד פרינג' ליום השואה: פרפורמרים חיוורי פנים וכבויי מבט הולכים על המסלול בקצב אחיד ולבוש מחוייט לצלילי נקישות מונוטוניות ברקע. בעצם, זה גם היה דומה לכל תצוגת אופנה שראיתי בערוץ האופנה לפני 15 שנה, כשרציתי ללמוד להיות בת.

"פרינג' ליום השואה". קום איל פו. צילום: אבי ולדמן

"פרינג' ליום השואה". קום איל פו. צילום: אבי ולדמן

בדרכי החוצה פגשתי מכרה המגדירה את עצמה וכן מוגדרת על ידי סובביה כ"פשניסטה". שאלתי, "זה לא הרגיש קצת כמו לצפות בסרט דוקומנטרי לא ערוך על רוסיה הסובייטית, שבו רואים פשוט אנשים הולכים ברחוב ומשפילים מבט מפני השלטון?". היא ענתה, "לא יודעת, היה יפה". פייר אינאף.

הדגמים אכן היו יפים והגיוניים ללבישה – הגיוניים מדי. אחרי התצוגות הקודמות, שהתעלו הרבה מעל הקרקע, נראה היה לי חסר טעם ואפילו מיושן (גם אם במסווה של אמירה חדשנית) להשתמש בדוגמניות כקולבים לבגדים ובבגדים כפריטי לבוש מחמיאים ותו לא. בשביל זה אפשר פשוט ללכת לחנות.

גם בגזרת גיוון החומר האנושי נשארה קום איל פו מאחור ביחס לאחרות, ובין שלל מראות אנדרוגיניים דקיקים רק שלוש דוגמניות לא עמדו בתקן. שתיים היו דוגמניות מבוגרות יותר, שנראו בעשור החמישי או השישי לחייהן, ומיה לנדסמן אחת שכמו שובצה לתצוגה כדי לצאת ידי חובה, בלבוש סווצ'רט חדר כושר שלא דיבר את השפה הכללית.

16:30 – "הלוואי שתמותי" 

רומי נסט עוקפת אותי בתור לכרטיסים עבור התצוגה הבאה, אני מסננת "הלוואי שתמותי". היא מסתובבת אחורה אבל לא רואה אותי, כי אני נמוכה מדי בשביל להיקלט בשדה הראייה שלה.

חחח מה?

חחח מה?

17:30 אחרי צפייה בשלוש תצוגות התעורר בי רעב לבגד יקר וטוב שאוכל להתהדר בו באירועים מסוג זה בלי להרגיש כמו הומלסית שהתפרצה למלון. שיטוט לאורך רחוב דיזנגוף גילה לי שיום בודד במחיצת סטייליסטים ודוגמניות לא הפך אותי לפשניסטה מן המניין, והתקשיתי להחליט איזו חנות נחשבת שווה על פי חוק. החנות היחידה שחלון הראווה שלה קרץ לי נשאה שלט האומר "הדפסות סמלים של כל בתי הספר על חולצות". גררתי רגליי בבושה ללנדוור, מושבן של הפשוטות הנזופות.

עם קיי לונג המלכה.

עם קיי לונג המלכה.

20:00 ואז הגיע בובספוג. לרגל יום הולדת 20 של מרובע המכנס, הרימה תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו" לנערים בעלי צרכים מיוחדים תצוגה שכל הכנסותיה תרומה לעמותה. את הדגמים עיצבו מעצבים ישראלים מובילים ששאבו כולם את ההשראה לעיצוביהם מהספוג, אשר לדברי מנהלת העמותה טליה בז'רנו נבחר ככוכב האירוע בהיותו מייצג את ערכי הקרמבו: חברות, אופטימיות וקבלת השונה. אין מה לומר, זה מתוק להפליא ואי אפשר לשפוט באמת אירוע כזה בעיניים ביקורתיות. טוב, אפשר לשפוט אולי את ההנחיה של איל קיציס שנשמעה במקרה הטוב כמו השתלטות של דוד שיכור בבר מצווה על מיקרופון הקריוקי ובמקרה הרע כמו הנחיית פסטיגל למבוגרים. סורי קיצ, כל הכבוד לך על ההשתתפות וכו'.

ואז הגיע בובספוג

ואז הגיע בובספוג

עניין נוסף שאפשר היה לוותר עליו הוא הנפת שלט מחאה כנגד אלי ישי בידי הדוגמנית הטרנסג'נדרית בל אגם, שהיה מתאים וראוי בכל פאקינג תצוגה אחרת ביום הזה, אבל לא כאן. בפעם היחידה שבה אוכלוסייה מוחלשת ספציפית עומדת במרכז האירוע, אפשר לרגע להניח את הבעיות האחרות מחוץ לאור הזרקורים. אלה ילדים עם צרכים מיוחדים, גאד דאמיט, ואת לבושה כמו בובספוג.

את לבושה כמו בובספוג, גאד דאמיט. צילום: אבי ולדמן

את לבושה כמו בובספוג, גאד דאמיט. צילום: אבי ולדמן

עד כאן השחרה על בעלי כוונות טובות. התצוגה עצמה הביאה ריכוז מרגש למדי של סלביות, ביניהן אליאנה תדהר, שני קליין, מאיה ורטהיימר ונטלי דדון, שאף עלתה על הבמה עם בנה הקטן ונתנה לו נשיקה בקצה המסלול. כולן נידבו לקהל שבירת דיסטנס בצורת ריקוד פריסטייל קטן, הפרחת נשיקה באוויר ואפילו קריאת ״יאללה תרימו״ אחת. אין מה לומר: חמוד, שובר שגרה, טיפשי ונפלא.

כי איך אפשר שלא. עם עידו מוסרי

כי איך אפשר שלא. עם עידו מוסרי

מעל הכל, הוצג אוסף מפתיע של עיצובי בובספוג נפלאים. באמת. דגמים מלאי דמיון, כיפיים, מחמיאים ויצירתיים. אם רק יהיה אפשר להוריד מהם את הפרצוף הצהוב בעל מבט הקוק והחיוך הקריפי, ממש תשמחו ללבוש אותם למסיבות. נתראה בזארה!

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0