ככה לא מספרים סיפור: "החיים האלה" הוא כישלון קולנועי מצער

בסרטו השני כתסריטאי/במאי, דן פוגלמן, יוצר הסדרה המצליחה והמתחסדת עד זרא "החיים עצמם", ניסה לעשות משהו דומה בטווח זמן של שעתיים. "החיים האלה" שואף להיות גם מלודרמה עתירת צירופי מקרים, גם תזה מחוכמת על מלאכת הסיפור, וגם אמירה בעלת משקל על החיים עצמם. הוא כושל באופן גורף בשלוש הזירות, והופך לשיעור על דרך ההיפוך. ככה לא מספרים סיפור, בטח לא כשמנסים לעשות זאת ברצינות יתרה.

הסרט מחולק לחמישה פרקים העוקבים אחר סיפוריהן של דמויות שונות בעידנים שונים שמסלולי חייהן (ומותן, יש הרבה גוויות בסרט הזה) יצטלבו בפרק המסיים. הפתיחה מופקדת בידיו של סמואל ג'קסון, ההוא מ"ספרות זולה" של טרנטינו (שהסרט מקדיש לו מחווה ארוכה), המדגים לצופים את המושג הספרותי "מספר לא מהימן". הוא מכוון את המצלמה לדמויות שוליות ומטעה אותנו לחשוב לרגע שהן גיבורות הסיפור, הוא מבטיח הבטחות שלא מתקיימות, וכעבור כמה דקות נוטש את הסרט. מכאן והלאה "החיים האלה" עוקב אחר וויל (אוסקר אייזק) שמתקשה להתגבר על נטישת אשתו האהובה אבי (אוליביה וויילד) ומגולל את סיפור חייה, וחייהם המשותפים, בפני פסיכולוגית (אנט בנינג).

אבי כתבה באוניברסיטה תזה על מספרים לא מהימנים, שעסקה בשאלת "גיבור או נבל" – כאילו שאלה שתי האופציות היחידות הנתונות בידיו של מספר – והגיעה למסקנה חסרת המשמעות ש"החיים מספרים את עצמם". אלא ש"החיים" שהסרט מציג בפנינו הם מלודרמה דשנה המרוצפת באסונות ובמפגשים גורליים. הכל מבוטא במפלי מילים, ואין רגע אחד שמרגיש אמיתי, כמו בחיים. אחר כך הסרט קופץ לספרד לגולל מלודרמה ספרדית על מגדלי זיתים (בעל האדמות הבודד אנטוניו בנדרס מתאהב במשפחתו של הפועל שלו), ומנסה להמחיש את התזה המופרכת של אבי על הספרות (ובהשלכה על הקולנוע) ועל החיים. ובסוף הסרט חוזר לאמריקה, כי זה סרט אמריקאי.

פוגלמן זרק על המסך אוסף של חוטים עלילתיים משתרגים בניסיון להגיד משהו על מארג החיים, ועל כך שמתוך סבל אינסופי צומח אושר, ותיבל אותם בדיאלוגים פסאודו־טרנטינואיים חסרי ניצוץ (בוב דילן מאוזכר שוב ושוב ולא בטוח שזה מחמיא לו). הכל כל כך מלאכותי, והאבחנות כל כך שדופות – מסוג ההתחכמויות האופייניות לסרטים של סטודנטים שנה א' שרק גילו את הקולנוע – שאפילו השחקנים הטובים אינם מצליחים לעורר טיפת רגש (אייזק החמוד מתבטא כמו כרטיס ברכה של הולמרק).

ואיכשהו בתוך כל ההתחכמות המזויפת הזאת פוגלמן מתגלה כלוקה בהתנשאות לבנה, שנדמה שהוא אינו מודע לה. כי בעוד הגיבורים הלבנים מניו יורק הם סופרים ואינטלקטואלים (גם אם בגרוש), הגיבורים הספרדים הם עובדי אדמה פשוטים. המספרת הבלתי נראית שמחליפה את ג'קסון אפילו אומרת שחאווייר, המאופיין כמאצ'ו לפני ולפנים, היה "איש פשוט אבל לא טיפש". ואף שהספרדים מדברים ספרדית, בבוא הגיבורה הספרדיה לנסח מסקנות פילוסופיות מסכמות לגבי החיים, היא עוברת לאנגלית, מעבר החותם את העמדת הפנים המתחסדת של הסרט.

סרט על: סדרה של אסונות פוקדת אנשים שחייהם ייקשרו אלה באלה

ללכת? לא. סליחה, תקלה