טוב שיש סרטים כאלה, בשביל להזכיר לנו שהקולנוע עוד לא מיצה את עצמו

"נולדתי כשהיא נישקה אותי. מתתי כשהיא עזבה אותי. חייתי כמה שבועות בזמן שהיא אהבה אותי". לחיווי הפיוטי הזה מתוך "במקום בודד" של ניקולס ריי (1950) אין שום קשר לעלילת הסרט הקוריאני "החלטה לעזוב", אך הוא עלה בזיכרוני כשישבתי לכתוב עליו. המפרי בוגארט אומר אותו לאהובתו – זה משפט מתוך תסריט שהוא כותב – רגע לפני שהוא מאבד אותה. משהו מהערגה האינסופית ומהפספוס שעולים מהמילים האלה מהדהד בסרטו הנפלא של פארק צ'אן-ווק, שיש בו מין הפטאליות הרומנטית שאפיינה את הפילם נוארים הגדולים של פעם.

שמו של הבמאי הקוריאני נלחש בהתרגשות בין באי פסטיבלי הקולנוע בארץ ובעולם, אבל סרטו היחידי שהוצג בישראל באופן מסחרי היה "שבעה צעדים" (Oldboy) מ-2003, שככל הנראה נרכש להפצה על תקן מותחן נקמה אלים, ולא כיצירת המופת הטראגית שהוא. הקולנוע של פארק נודע בשילוב של ברוטאליות עם פיוט ועומק פסיכולוגי. אך ב"החלטה לעזוב" פארק ושותפתו לכתיבה מאז "סימפטיה לגברת נקמה", ג'ונג סו-קיונג, פונים לכיוון שונה. העלילה עדיין סבה סביב מקרי רצח, אבל הדגשים השתנו, ואת הברוטאליות – שעקבותיה נראים בתמונות דוממות – עוטפת עדנה. התוצאה היא סרט אהבה יפה להפליא, שזיכה את פארק בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. באומרי אהבה אני מתכוונת לכמיהה לאהבה, שהיא המחולל הגדול של כל השירים והספרים והסרטים, אלה שבהוליווד כבר מזמן שכחו איך עושים.

האי-ג'ון (פארק האי־איל מ"זכרונות מרצח" של בונג ג'ון-הו) הוא בלש במשטרת בוסאן שבדרומה של קוריאה הדרומית. אשתו מזה 16 שנים עובדת בכור הגרעיני באיפו שבצפון המדינה. האי-ג'ון מתאחד עם אשתו בבית שבאיפו רק בסופי שבוע, והם מספרים זה לזה שנישואים כאלה יכולים לשרוד, אם כי סצנת הסקס היחידה בסרט מספרת לנו סיפור שונה. יום אחד האי-ג'ון נקרא עם שותפו לחקור את מותו של מטפס הרים חובב שנפל אל מותו מצוק גבוה. אלמנתו הצעירה והיפה סאו-ריי (טאנג וויי מ"תשוקה, זהירות"), שברחה לקוריאה מסין, מקבלת את החדשות בקור רוח, והופכת לחשודה ברצח.

האי-ג'ון, שסובל מאינסומניה, מתחיל לעקוב אחריה בלילות ומפתח בה עניין שמעבר לחקירה. הוא יושב במכוניתו מחוץ לדירתה ומבעד למשקפת שלו נדמה שהוא רואה את עצמו יושב לצידה ולוכד במאפרה את האפר שנופל מהסיגריה שלה. רק כך, כשהוא מציץ עליה, הוא מצליח להירדם. לפעמים, כשהוא לא רואה, גם היא מציצה עליו. האם סאו-ריי, אחות סיעודית המטפלת באנשים זקנים שאוהבים אותה במיוחד, היא עלמה במצוקה הזקוקה להגנה או פאם פטאל? או שאולי יש עוד אופציות מעבר לדיכוטומיה הישנה? הרבה תקריבים של עיניים, בהם כאלה של טפטוף טיפות ראיה לתוכן, מפנים את תשומת הלב של הצופים לעצם המבט הסובייקטיבי שרואה מה שהוא רוצה לראות.

מפותל כמו סיפור של אגאתה כריסטי, אבל זה לא בהכרח העיקר פה. "החלטה לעזוב"

ועכשיו לציטוט מתוך הסרט עצמו. באחד ממפגשיהם סאו-ריי אומרת להאי-ג'ון "קונפוציוס אמר: אנשים חכמים אוהבים את הים, אנשים טובים אוהבים את ההר. אני לא טובה, אני אוהבת את הים". בעלה המנוח ללא ספק אהב הרים, אם כי מתקבל הרושם שלא היה איש טוב כלל וכלל, כך שהמשפט שרומז לתהום שהפרידה ביניהם עשוי להתפענח כהטעיה. גם השוטר מתואר כאיש של הרים – הסרט רומז לכך בכמה דימויים – בעוד היא אכן מזוהה עם הים שכוחו גדול מזה של ההר. היא הגיעה לקוריאה דרך הים, וכמו נולדה ממנו. בינה לבין האי-ג'ון יש גם פער של שפה. שליטתה בקוריאנית אינה טובה, ולא פעם היא נסמכת על אפליקציית תרגום בטלפון כדי לתרגם לו משפט שאמרה בסינית, או להבין מה הוא אמר לה. הדימוי הזה של פער בניסוח ובהבנה בין הגבר והאישה נבנה לאורך הסרט, ומניב את אחד הביטויים הכי יפים ומרגשים לאהבה שראיתי על המסך מזה זמן.

בעודו נופל באהבה, האי-ג'ון ממשיך לחקור את האפשרות שסאו-ריי רצחה את בעלה, ובמקביל עסוק בתיקים נוספים. עלילת החקירה המשטרתית עתירת פרטים ומפותלת כמו סיפור של אגתה כריסטי. היא משמשת בסיס חמקמק להתפתחות היחסים בין האי-ג'ון וסאו-ריי, וגם מאירה אותם באור סמלי. כך, למשל, הסצנות שבהן הוא חוקר אותה מדומות לחיזור אינטימי. זה מתבטא בכך שהוא מזמין להם את המנות הכי יקרות מהמסעדה שממנה השוטרים נוהגים להזמין אוכל, וגם בצילום האינטימי ובמשחקי הפוקוס. ואז, בדומה ל"ורטיגו" של היצ'קוק, שרוחו שורה על הסרט, הסיפור כמו מסתיים ומתחיל מחדש. העושר והדיוק של התסריט עתיר הרבדים ניבטים מבעד למבע קולנועי מכשף. הבחירות הוויזואליות עתירות ההשראה של פארק בתחומי העיצוב, הצילום והעריכה מפתיעות שוב ושוב, ומגלות לנו שאומנות הקולנוע עדיין לא מוצתה, למרות הרושם השונה שעולה מרוב התוצרת ההוליוודית של העת האחרונה.

5 כוכבים. Decision to Leave בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם טאנג וויי, פארק האי-איל. קוריאה הדרומית 2022, 139 דק'