היהודים הולכים: זה לא הזמן לפרידה מפתיעה מ"היהודים באים"

בצער רב, יגון קודר ושקט מפתיע, "היהודים באים" ירדה אתמול (ראשון) מהאוויר עם הפרק האחרון שלה בהחלט, אחרי שיוצריה הכריזו על כך ללא כל הכנה מוקדמת עם סיום העונה מתוך רצון לפרוש בשיא. תכנית המערכונים המעולה, שהחלה את ימיה עוד ברשות השידור ז"ל והמשיכה לתאגיד בשלמותה, מסיימת את המסע שלה אחרי שש עונות ועשר שנים.

>> יהודי טוב: דירוג 20 המערכונים הטובים ביותר של "היהודים באים"
>> "היהודים באים" הוכיחה כמה טוב שהיא לא נגנזה // ביקורת (2014)

איך לעזאזל נפרדים מדבר כזה. קודם כל, בהצדעה מוחלטת לתוכנית שהחזירה את הכבוד להומור היהודי הטהור. פעם, לא מזמן, זה היה סימן ההיכר שלנו – היכולת לצחוק על הכל, כולל הדברים הכי קשים ואכזריים. כאלה אנחנו, העם המיוחד והמוזר והדפוק שלנו – שעשה סאטירה גם כשהמשרפות בערו ברקע, שלא התבייש לצחוק על הטאבואים הכי גדולים, שהוציא מתוכו את גדולי הקומיקאים שקמו לעולם הזה – ממל ברוקס ועד ג'ון סטיוארט.

עם הזמן, ההומור היהודי הקלאסי קצת נשכח מאיתנו. בטלוויזיה הישראלית פורמט הסאטירה ניצח את ההומור הקלאסי – אם אתה כבר רוצה להצחיק על המסך של מדינת היהודים, כדאי מאוד שתהיה לך סיבה, עילה, איזה משהו גדול להגיד או אמירה בומבסטית ובועטת. אבל "היהודים באים", למרות שהייתה גם תכנית סאטירה, הייתה קודם כל תוכנית מאוד מאוד מצחיקה.

העובדה היא שבסופו של דבר, הבטן מנצחת את הראש. כשאני זוכר את המערכונים האהובים עלי מ"היהודים", לצד מערכונים שגרמו לי לחשוב, להתעצבן או אפילו לבכות – אני נזכר בעיקר במערכונים המצחיקים. יניב ביטון שר את "לגור איתו" בתור רפול. יעל שרוני מגלמת באמנות את חנה רובינא. הרגע שבו "סטאן", קלאסיקת ההיפ-הופ של אמינם, פוגשת את הטבח במערת המכפלה.

וככה, אחרי הכל, זה אמור להיות: עוקצנות היא טבעית וסאטירה היא ציפור נפשה של כל דמוקרטיה – אבל סאטירה שלא מצחיקה בכלל פשוט לא עובדת. ו"היהודים באים", קצת כמו "ארץ נהדרת" האחות הגדולה החורגת, הבינה את הכלל הפשוט הזה. קודם כל תביא את האנשים אליך בהומור, אחר כך תנעץ את הסכינים הקטנות.

"היהודים" הפגישה גם בין דורות שונים וסוגים שונים של הומור ישראלי: מוני מושונוב הגיע עם העבר עתיר התהילה של "זהו זה", יוסי מרשק מהקומדיה הפשוטה יותר, מעיין בלום עוד עשה סדרות כמו "מקום לדאגה" ממעמקי הלייט נייט של ערוץ 10, יניב ביטון היה שחקן יחסית אלמוני והפך לכוכב בזכות הסדרה, עידו מוסרי ושירה נאור בכלל התעסקו בסדרות ילדים. לכולם היה מכנה משותף – ברמת הליהוק – והוא היכולת להצחיק עד הסוף. הם לא היו רק חקיינים טובים, אלא שחקנים מעולים שגרמו לטקסטים הנהדרים של "היהודים באים" לפרוח.

נדמה לי שגדול הישגיה של "היהודים באים" בשש העונות שלה היה העובדה שהיא הציבה אלטרנטיבה. לא היה פשוט להיות ישראלי בעשור הזה, בעיקר בגלל העובדה שהישראליות עצמה קצת השתנתה. ההגדרה של היהדות והישראליות עברה שינוי תרבותי עמוק – ממשהו מכיל, קליל יותר, שמסוגל גם לצחוק על עצמו; למשהו זעוף, קפדני, כזה שעומד על קוצו של יו"ד ולא מפסיק לחפש בוגדים.

במערכון האחרון של "היהודים באים", רגע לפני שיר הסיום, יוחנן בן זכאי (בגילומו של מעיין בלום) מספר למנהיגי העם היהודי הישנים את האמת: יש יהדות אחרת. יהדות שחושבת, שמתפתחת, שמסוגלת אפילו לצחוק על עצמה ולא לוקחת את עצמה כל כך ברצינות. לא היה יכול להיות מערכון יותר קלאסי, שהמחיש את התפקיד של "היהודים באים" במציאות הישראלית החשוכה כל כך – דווקא עכשיו. להאיר נר קטן בחושך ולזכור שיש ישראליות ויהדות שפויה – ולא רק היהדות המאיימת והקיצונית שניבטת אלינו כשאנחנו מעיפים מבט בעיתונים או בערוצי הטלוויזיה.

לא סתם היא הרגיזה כל כך את המעוצבנים האוטומטיים. מתי בפעם האחרונה ראיתם תכנית טלוויזיה שארגנו נגדה הפגנות? נגד "היהודים באים" זה קרה – וזה קרה כי היא הרשתה לעצמה. בלי פחד. היא הוציאה את היהדות מהחיק של הרבנים החשוכים ונביאי מדינת ההלכה, והפכה אותו למשהו שנהיר לכולם, לטקסט שאפשר להינות ממנו, לרפרר בו גם לאקטואליה ואפילו לצחוק ממנו. וברוך השם, לא חסר על מה לצחוק. התנ"ך הוא לא רק של החרדים, ולא של הקיצוניים, ולא של הקנאים. הוא של כולם. וכולם יכולים לגעת בו, לקרוא אותו, לפרש אותו – וגם לצחוק ממנו.

צחוק זה דבר בריא – הוא מאפשר לנו להסתכל על הכל מהצד, להבין שאין שום דבר קדוש (חוץ מחיי אדם, שזה משהו שקצת שכחנו לאחרונה), ובעיקר לתת לנו מנה הגונה של פרופורציות. לאור השיח המתלהם שהולך ומשתלט לנו, המסר הנקי והפשוט הזה של "היהודים באים" בהחלט יחסר לנו מאוד. לא פעם אני שואל את עצמי מה בדיוק מחבר אותי לישראל, בטח בתקופה שבה מסוכן לחיות פה מאי פעם והעתיד לא נראה ורוד. התשובה הכי טובה שלי היא היצירה שצמחה כאן. המוזיקה העברית, שמנגנת לי על הנפש הרבה יותר מכל שיר אמריקאי מופק היטב; הקולנוע המצוין שנעשה כאן, ששבר שיאים ועשה גלים בכל העולם; וגם ההומור העברי, האנשים שמסוגלים לצחוק ולהצחיק, גם בשעות הכי איומות ורעות שעברו עלינו.

כש"ניקוי ראש" ירדה מהאוויר בשנות השבעים היא קיבלה את פרס ישראל. בישראל של היום, כבר לא נותנים פרסים לתכניות סאטירה. סאטיריקנים מקסימום מקבלים מכות, לא כבוד. אבל הנה הכבוד הקטן שלי, כצופה ומעריץ שחיפש משהו טוב ומנחם ליהנות ממנו, גם בעומק השבר שהמציאות הישראלית הובילה אותנו אליו בעשור האחרון. תודה, חברים, היה כיף והלוואי שנתראה בקרוב. אנחנו צריכים אתכם.