צחוק בצד: היהודים כבר באו, והם כאן כדי להישאר

נשיר בלי רון. עידו מוסרי כבועז שרעבי. "היהודים באים". צילום מסך
נשיר בלי רון. עידו מוסרי כבועז שרעבי. "היהודים באים". צילום מסך

ללא סכנת הביטול ובלי קולות מחאה מחרדים, פתיחת עונתה החמישית של "היהודים באים" הוכיחה שתכנית הסאטירה לא מתכננת להיעלם. עכשיו רק צריך לאזן את מינון הצחוקים, כי בכל הנוגע לבעיטות בקונצנזוס הישראלי הם כבר מכוסים

27 בפברואר 2022

עם פתיחת העונה החמישית של "היהודים באים", אפשר לעצור לרגע להביט בהישג הלא מבוטל של של תכנית הסאטירה שהתחילה מביטול. 9 שנים אחרי שברוך גולדשטיין, יגאל עמיר ויונה אברושמי שרו "אני רוצח ימני" – מערכון שיצא טרם העונה והוביל להשעיית עלייתה (בדיעבד, לשנה בלבד) – כבר אין סכנה שהתכנית תבוטל מפאת צנזורה מלמעלה. אם הם שרדו את ערוץ 10 ז"ל, את הסחבת של הערוץ הראשון, את המעבר לתאגיד ואת הסערה הציבורית הרועשת (ולרגעים, אלימה) עם עליית העונה הרביעית ב-2020, הם ישרדו בקלות גם את הקורונה, את פוטין ואת המטאור שבסוף ישמיד את כולנו, חוץ מאת מוני מושונוב.

עונה חמישית גם אומרת שהיהודים באים הפכה, אחרי "ארץ נהדרת", לאחת משתי תכניות הסאטירה החשובות של התקופה (סליחה "זהו זה", אתם עדיין שריד מתקופה אחרת). את המורשת שלה היא כבר השאירה, וזה דווקא יכול להיות בעוכרה של תכנית שאמורה להישאר חדה ורעננה, שכן אחרי שחרב הביטול כבר לא מתנדנדת מעל לראשה, נשארה סכנה אחרת, מפחידה בהרבה ליוצרי סאטירה – סכנת הסטגנציה. אוי לתכנית הסאטירה שתקפא על שמריה, שתשכח שחייבים להצחיק יותר מלבעוט (ואיכשהו, גם להיפך), שתחשוש לערער את הציבור או שתפחד לכוון חצים למעלה. למרבה המזל, "היהודים" לא עושה סימנים של אף אחת מהחולשות האלו.

במקום החששות, קיבלנו פרק בכורה שמכסה פחות או יותר את כל הכיוונים. לעג מתבקש (גם אם לא הכי מקורי) למתנגדי חיסונים, רטרוספקטיבה על המחסום הפוליטי של דוד לוי וגם מערכון אחד שהיה כולו שטות מענגת, על הרגע בו התיאטרון הישראלי ניסה, לראשונה, לעשות קרוסאובר לקולנוע. היצירה הנשכחת האמתית ההיא, "צבר", נשלפה מ-1933 כדי להאיר על האובר-אקטינג, הסטריאוטיפים והפומפוזיות של התיאטרון הישראלי דאז, ובמידת מה, גם להיום, כל זאת מבלי לשכוח שצריך גם להצחיק – והפרחים הולכים לחיקוי המרהיב, ולא בפעם הראשונה, של יעל שרוני לחנה רובינא, וגם למשפט "רקוויזיט השמש מט לנפול".

השאלה הזו, האם חשוב יותר להיות מצחיק או שמצחיק יותר להיות חשוב, מרחפת מעל כל תכנית סאטירה, אבל אצל היהודים באים היא עולה אחרי כל מערכון. פרק הפתיחה היה בולט יותר ברגעים חדים, דוקרים ונשכניים, אבל לא גלגל צחוקים רבים. המערכון שעסק מאפרת של הערוץ הראשון שהוטרדה מינית על ידי הסטאר דובי דוברמן הורכב מפרמיס מצחיק, נבנה באופן מדויק והעביר את המסר, אבל לא שפע ברגעי צחוק. זה תמהיל לא פשוט לאיזון, ולפחות על פי הפרק הזה ליוצרי "היהודים" יותר קריטי להגיד משהו מאשר להצחיק מישהו, ואם זה יבוא, אז שיבוא.

הבחירה הזו התגלתה כנכונה עם מערכון הסיום של הפרק, שלא רק בעט בבטן, אלא גם דחף את הראש וכיווץ את הלב. עידו מוסרי יושב על פסנתר כבועז שרעבי ומבצע גרסה עדכנית, תבוסתנית, לשירו "כשתבוא". זה אקט סאטירי די פשוט של הנגדה – היחס של הישראלים לשבויים בעבר, וספציפית שבויים לבנים שקל לקמפיין לטובתם, לעומת היחס לו "זכה" אברה מנגיסטו. זה אקט סאטירי די פשוט, אבל אפקטיבי להפליא, ועם שורות חדות כמו "אשקלון זה לא מצפה הילה, אברה לא גלעד שלחופש נולד", על רקע הלחן המרגש תמיד של אילן וירצברג, המכלול עושה את מה שכל תכנית שכזו חולמת – לשתול בראש הצופה את השאלה 'לאיפה הגענו?'. ובכן, למקום בו חצי הביקורת מחודדים יותר, מנוסחים היטב ואיכשהו, מכעיסים פחות. אבל לפעמים, רק לפעמים, היה נחמד לראות עוד קצת רגעים קומיים טהורים ברמת חנה רובינא ממוללת אדמה ובוכה על אגם הייסורים של חיי החלוצה.

היהודים באים, כאן 11, מוצאי שבת ב-21:15 בכאן 11 או ביוטיוב