דוקו טראומה: איך מסכמים את היום הנורא בתולדות ישראל? בקושי

כשה-7.10 התרחש לנגד עיניינו, הוא הרגיש – מבחינת רוב האנשים שלא היו שם בזמן אמת, שלא חוו את הזוועות של היום הזה – כמו סרט אימה. זאת היתה התגשמות כל הסיוטים שלנו, וטראומה כואבת שמהדהדת גם שנה אחרי. הכאב כנראה לא יעצר גם בשנה הזאת. בסתר ליבנו ידענו שיום יבוא ונראה את התיעודים, את הכתבות והסרטים והסדרות, שיספרו את סיפור היום הזה. וכאלה היו כבר לא מעט.

>> שנה טובה לדוד גיבור: דניאל הגרי הוא כל מה שהמדינה שלנו צריכה
>> לקראת כיפור: העירייה מפוצצת את השקר על "איסור תפילות בתל אביב"

מאחורינו כבר לפחות שני סרטים גדולים על מסיבת "הנובה" (אחד שודר ב"יס", השני ב"הוט"), כתבות דוקומנטריות מקיפות המשולות לסרטים ששודרו בתכניות כמו "זמן אמת" או "עובדה" (האחרונה שבהן עסקה בקרב על קיבוץ בארי), סרטים שעסקו בתופעות יותר נקודתיות – למשל, האונס של החטופות בשבי חמאס ("צעקות ואז שתיקה"). אבל לכולם היה ברור שמתישהו מישהו ינסה לספר את הסיפור הגדול. הרחב. את הסיפור של כל היום הזה. ובמשימה הזאת מנסה לעמוד "היום שלא נגמר", סדרה דוקומנטרית בת חמישה פרקים, שמשודרת החל מאתמול בכאן 11.

מי שעומדים מאחורי הסדרה הם אמנון רבי (המפיק הראשי של קסטינה תקשורת שעמד מאחורי הלהיט הדוקומנטרי "האחת") וגלעד טוקטלי, מי ששנים היה יד ימינה של אילנה דיין ב"עובדה". שני יוצרי דוקו ישראליים ותיקים שבאו לספר את הסיפור הגדול של היום הכי נורא בתולדות מדינת ישראל. זו כמובן משימה די סבוכה, כי האירוע עצמו גדול מהכלה – גם דוקו של חמישה פרקים, שעה כל פרק, מתקשה לעמוד בעוצמת האירועים ובעוצמת הסיפורים. אבל הוא עושה עבודה טובה מספיק, ועושה דבר חשוב נוסף – הוא לא מביא "מספר יודע כל", אלא נותן לאנשים להוביל את הסיפור בעצמם. כל מרואיין מספר את הקשר שלו, בדיוק וברגישות מדהימים.

מדובר באפוס דוקומנטרי גדול, סדרת הדגל של התאגיד סביב אירועי השנה ל-7.10, יצירה שאמורה לא רק לספר את הסיפור החוצה אל העולם (בהנחה שיש מישהו שמקשיב), אלא גם ובעיקר לספר אותו לנו. כי גם אנחנו, שהיינו כאן, לא באמת מבינים עד הסוף מה קרה. הרי יש הבדל בין לדעת לבין להבין. את הפרטים היבשים כולנו יכולים לשלוף מהזיכרון – כ-1,200 נרצחים, מעל 300 איש שנחטפו, 101 חטופים שנמצאים כרגע ברצועת עזה. את הפנמת העומק של הטראומה הלאומית – נדמה לי שאף אחד מאיתנו עוד לא מוכן להבין עד הסוף. גם כשהפרטים היו לפנינו, נזהרנו מאוד לגשת אליהם – מתוך חשש לנזק האגבי, לנפש שלנו, ללב שלנו. 

רבי וטוקטלי, באמצעות הסדרה, עשו מעשה מאוד אמיץ בהליכה אל עומק הכאב – אל לב ליבה של הטראומה, בצורה החשופה והאמיתית ביותר. ודווקא בגלל שהיא יחסית אסתטית (נמנעת מתיעודי הזוועה המפורשים, גם לא מכילה תיאורים גרפיים מדי), זה רק מעמיק את הכוח שלה ומהדהד בעוצמה את האירועים, הרבה יותר מכל תיעוד פיזי או חטטני שניתן היה להביא. 

מה שבולט במיוחד בסדרה הוא היעדרן של דמויות שלטוניות: שני נציגי הממסד היחידים שמופיעים הם דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי (בראיון נדיר), וח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית – שלא מגיע בתור חבר כנסת, אלא בתור חבר כיתת הכוננות באופקים. לא ברור אם נעשתה פנייה לאיזשהו גורם בכיר – ראש ממשלה, שר ביטחון, שרים אחרים – בכל מקרה, הם לא שם, ואולי הבחירה היא גם לא מקרית. 

יתכן שזה המסר שהסדרה באה לשדר: הסיפור ב-7.10, וכנראה גם בימים שאחריו, היה קודם כל על בני האדם – על החיילים, על כיתות הכוננות, על האזרחים שנלחמו על חייהם, על אלה שנחטפו ואלה שראו את יקיריהם נרצחים מול העיניים. המדינה לא היתה באיזור, למעט כמה הצהרות ריקות לעיתונות. לא סתם הפעם הראשונה שנתניהו מופיע בסדרה היא רק בפרק השלישי (עם הצהרת ה"אנחנו במלחמה", ארבע שעות אחרי המתקפה המחרידה בתולדות ישראל). הם פשוט לא היו שם. 

דבר נוסף שבולט מאוד כשצופים בסדרה הוא האכזריות. אי אפשר להגיד שלא ידענו מי הוא חמאס, או מהן המטרות של האיסלם הג'יהאדיסטי – הם די צועקים אותן (ואנחנו לפעמים מתעקשים לא לשמוע) – אבל אי אפשר לחמוק מהברבריות הנוראה, בסדרה כמו בתיעודים אחרים (למשל ב"עוד נחזור לרקוד" של HOT8). הפראיות. הביזה, הצחוק הפרוע, הלהט שטוף המוח להיכנס ולטבוח באנשים שלא עשו שום דבר רע לאף אחד, אפילו זריקת האבנים והיריקות של תושבי עזה כלפי יגיל יעקב שהובל פנימה כחטוף. נדמה לי שאם היה איזשהו רגע של הבנה מהאירוע הזה, זה במבט העירום והפשוט לעבר מי שנחשב ל"צד השני". ואולי גם הרהור לגבי השיר הישן של שלום חנוך ולגבי השאלה האם "האויב הוא בדיוק כמוך".

זה לא יהיה הסוף של היצירה הדוקומנטרית סביב היום הזה. הוא ילווה אותנו, ביצירה ובתרבות, עוד שנים ארוכות. מן הסתם יהיו גם פיצ'רים בדרך. אבל נדמה לי ש"היום שלא נגמר" היא ניסיון די אמיץ לנסות ולהכיל את הכל במסגרת אחת – ולפחות ברמת הרגש, הסדרה בהחלט מצליחה להעביר את זה.

זאת סדרה שדורכת את הצופה – קצת כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שסדרת מתח דורכת לך את הגוף. וכאן מגיעות אלפי ההבדלות. כי מיד אחרי הנטייה לסגור את המסך ולחשוב שהכל היה רק סדרה או סרט ובסוף עולות הכתוביות – מכה בך ההבנה שזה פשוט קרה. לאנשים שלא רחוקים ממך. כולל לאנשים שהכרת. שזו היתה מנת חלקנו באותו יום נורא. וכשחומות ההדחקה שבנית שנה שלמה קורסות ברגע, מגיעות שוב גם הדמעות.
>> היום שלא נגמר, 5 פרקים, שידור יומי בכאן 11