"היורשות": זוג מזדקנות מהלסביון העליון מתרושש וחודר עמוק ללב

בין "תלמה ולואיז" לביטול האיסור על נשים לנהוג בערב הסעודית, הדימוי של אישה מאחורי הגה מייצג שחרור ולקיחת שליטה. אישה נוהגת היא אדונית לגורלה. זה גם הגרעין הדרמתי והסמלי של "היורשות" – שגרף שלושה פרסים בולטים בפסטיבל ברלין ונבחר כנציג פרגוואי לאוסקר – ועדיין נדמה שהוא לא יכול היה להיות שונה יותר מסרטו של רידלי סקוט, כמו מרוב הסרטים שמגיעים למסכי הקולנוע שלנו.

"היורשות" מספר על בנות זוג מזדקנות המתגוררות יחדיו באסונסיון, בירת פרגוואי. האהבה שאולי הייתה שם פעם הפכה מזמן להרגל. צ'לה וצ'יקיטה הן בנות המעמד הגבוה ונראה שלא נדרשו לעבוד יום בחייהן. אבל עכשיו הן נאלצות למכור רהיטים, ציורים וסרוויסים מקריסטל כדי לכסות את חובותיהן. כשלביתן פולשות עוד ועוד נשים מטופחות בחיפוש אחר מציאות, צ'לה מתחבאת מחמת הבושה. צ'יקיטה, שניהלה את חייהן וחתמה על שטרות חוב, עומדת להיכנס לכלא באשמת הונאה והיא שוכרת עוזרת בית חדשה שתטפל בצ'לה העדינה, שצריכה שספל הקפה שלה יונח על המגש בצורה מסוימת כדי שיהיה לה נוח לאחוז בידית. בימים הראשונים אחרי הפרידה צ'לה אבודה בבית בעוד צ'יקיטה פורחת בסביבה התוססת של כלא הנשים. כשהשכנה הקשישה פיטוקה מבקשת שצ'לה תיקח אותה בוולבו הישנה שלה למשחק קלפים ומתעקשת לשלם עבור הטובה, צ'לה מוצאת עיסוק חדש. היא מתחילה להסיע את פיטוקה וחברותיה וכך פוגשת את אנג'י, עוזרת בית צעירה ממנה, שמעוררת בה תשוקות חבויות.

יש מעט מאוד עלילה בסרט שעוקב אחר פריחתה המאוחרת של צ'לה בעלת פני הילדה, כמו הייתה בובת חרסינה שברירית שירדה מהמדף. ייחודו של "היורשות" במיליה הכל נשי שהוא מתאר בתשומת לב כה רבה. גבר או שניים חולפים לרגע בשולי המסך ונעלמים בלי שנרגיש בחסרונם. שיחותיהן הערות של שחקניות הקלפים הזקנות, בהנהגתה של פיטוקה הפסקנית שנראית כמו מומיה, מייצרות הוויה חיונית ואותנטית. מרסלו מרטינסי, שזה סרטו העלילתי הראשון, מספר שהוא ביסס את הסצנות על שיחות ששמע בילדותו מבנות משפחתו, וברור שהוא אוהב את הנשים האלה על כל גיחוכן וניתוקן. מנגד, הביקורים בכלא מפגישים אותנו עם אוכלוסיה ממעמד אחר, בעלת דינמיקה חמה ורעשנית. בסך הכל די כיף שם, בטח יותר מאשר בבית האפלולי והכולא.

צ'לה עצמה היא שתקנית, ועיניה הגדולות מביטות בעולם שנפתח בפניה בשילוב של חשש וערגה. כשהיא לובשת ג'ינס ומעזה לעלות על הכביש המהיר, ניצחונותיה הקטנים על עצמה נוגעים ללב (אנה ברון, שזה סרטה הראשון, זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין). הקצב אטי והצפייה ב"היורשות" דורשת סבלנות, אבל היא מספקת חוויה אנושית ייחודית ומתגמלת רגשית.

סרט על: פריחתה המאוחרת של אריסטוקרטית לסבית מזדקנת

ללכת? כן. סרט עתיר אבחנה ואפיונים מדויקים שמחלחל לאט וחודר עמוק