כשל כרוני: כמה שווס אנדרסון טוב וכמה שווס אנדרסון רע

"הכרוניקה הצרפתית" מביא למיצוי את כל מה שנהדר בקולנוע של ווס אנדרסון, וגם את מה שפחות נהדר. מבחינה חזותית הסרט מושקע ברמות מטורפות. התפאורות מתחלפות כל כמה שניות – אני לא חושבת שאי פעם ראיתי כל כך הרבה סטים בסרט אחד – וכולן יפהפיות ומפורטות לפרטי פרטים. כמו תמיד, ברבות מהסצנות האנשים מוצבים במרחבי הפריים בקומפוזיציות מדוקדקות, לעיתים קרובות סימטריות, וכך הופכים לחלק מהתפאורה. סקלת הצבעים נעה בין שחור לבן לבין קנבסים צבעוניים שגווניהם הועתקו מסרטים של במאים צרפתים שקוראים להם ז'ק. ועל תנועות המצלמה הווירטואוזיות אפשר לכתוב מאמרים ולשורר שירים. גם המוזיקה המשועשעת שהלחין אלכסנדר דספלה הצרפתי, שעבד עם אנדרסון עוד בסרטים הלא צרפתיים שלו, היא הברקה (בזמן כתיבת הביקורת אני מקשיבה לפסקול בהנאה).

אבל העודפות העיצובית שמעניקה ל"הכרוניקה הצרפתית" מראה של מגזין, באה על חשבון הגורם האנושי – זה שהפך את "רכבת לדארג'ילינג" ו"מלון גרנד בודפשט" לסרטים אהובים עלי במיוחד. בחרתי בדימוי של מגזין כי הפעם זה נעשה באופן מפורש. מבחינה מבנית וחזותית "הכרוניקה הצרפתית" עוצב כמוסף בעיתון אמריקאי משנות השישים, המדווח על הנעשה בעיר הצרפתית הבדיונית אנווי-סור-בלזה, שנדמית לפריז כפי שהופיעה בסרטים של במאים שקוראים להם פרנסואה, ז'אן-לוק ואלבר. ברוח האקזיסטנציאליזם הצרפתי, המשמעות המילולית של שם העיר היא משהו כמו "חידלון על אפתיה".

העיר הבדיונית חידלון על אמפתיה. "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: יחסי ציבור)

זהו בעצם סרט אנתולוגיה, כמו אלה שהיו מקובלים בצרפת ובאיטליה בשנות השישים, וכל כולו קולאז' של מחוות לקולנוע הצרפתי ולתרבות הצרפתית בכלל. לרגל מותו של עורך העיתון (ביל מאריי), מוצא לאור הגיליון האחרון שבו מפורסמים שלושה מאמרים מהעבר שנלקחו ממדורי האומנות, הפוליטיקה והאוכל. המאמרים מוצגים בפנינו כסרטים קצרים המסופרים על ידי כתבי העיתון, וכפי שקורה ברוב סרטי האנתולוגיה, רק אחד מהם שלם ומעניין וגם אומר משהו על היחסים בין תיירים אמריקאים לתרבות הצרפתית – תמה כללית העולה מעצם הווייתו של "הכרוניקה הצרפתית". 

קולאז' של מחוות לקולנוע הצרפתי. "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: יחסי ציבור)

"The Concrete Masterpiece" – במובן הכפול של "ממשי" ושל "בטון" – מספר על צייר צרפתי מהולל (בניסיו דל טורו), ומגלה לנו כיצד הגיעו ציוריו דווקא למוזיאון קטן בקנזס. טילדה סווינטון היא העיתונאית שנושאת הרצאה על הצייר שהתגלה במקום מפתיע, אדריאן ברודי הוא סוחר האומנות שגילה אותו, ולאה סיידו היא הנציגה הצרפתיה – בכל אחד מהסיפורים יש נציגות סמלית לשחקנים צרפתים. כל השחקנים מתואמים עם הווייב של אנדרסון ומגישים משחק חסר הבעה שמעדן את המלאכותיות המודגשת של התפאורות. זה בהחלט מתאים ללאה סיידו, שחקנית חסרת הבעה גם בסרטים אחרים.

נציגות סמלית לשחקנים צרפתיים. "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: יחסי ציבור)

בכל אופן, הסרט מציע דיוקן שנון של סחר אומנות ואיך בונים מוניטין גדול על בסיס כלום. בשל עיסוקו באומנות כנושא, השפה האומנותית של אנדרסון מתאימה לסיפור הזה יותר מאשר לשני הבאים, שהם הרבה פחות מגובשים מבחינה עלילתית ודרמטית ומתפוגגים בפה כמו צמר גפן מתוק. 

הולכים לאיבוד במהומה הכללית. "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: יחסי ציבור)

"תיקונים במניפסט" מספר על מהומות הסטודנטים ב-1968, וכיצד העיתונאית (פרנסס מקדורמנד) נכנסה למיטתו של אחד המנהיגים (טימותי שאלאמה) והפכה לחלק מהסיפור עליו דיווחה. יש כאן רעיון נחמד, אבל הוא הולך לאיבוד במהומה ואינו מתפתח למשהו מעניין. הסיפור השלישי חוזר לכלא (אתר אהוב על אנדרסון – הוא מיקם בו חלקי עלילות גם ב"אי הכלבים" וב"מלון גרנד בודפשט") והוא מוצלח עוד פחות, למרות שיש בו קטעי אנימציה נהדרים. 

מלחמת התשה של עודפות עיצובית. "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: יחסי ציבור)

העודפות העיצובית מתבטאת גם בתבניות הסיפוריות המתרוצצות וגם בצוות השחקנים המנופח (ספרתי שישה זוכי אוסקרים וחמישה בעלי מועמדויות). נדמה שאנדרסון זימן להפקה כמעט את כל מי שעבדו איתו אי פעם, אף שלרבים מהם הוא לא סיפק תפקידים. ווילם דפו, אדוארד נורטון וסירשה רונן מגיחים לרגע ונעלמים. גם שחקנים שעושים כאן את בכורתם האנדרסונית, כמו כריסטוף וולץ, רופרט פרנד ואליזבת מוס, לא זוכים להגיד יותר ממשפט או שניים. אבל בשל פניהם המוכרות הם מושכים תשומת לב לעצמם, וכך, שלא באשמתם, פוגמים בשלמות הדרמטית של הסיפורים. ולכן, למרות כל היופי שבדרך, אל כותרות הסיום המאוירות הגעתי די מותשת, כמו שקורה במהלך סיורים במוזיאונים לאמנות בחו"ל כשאנחנו רוצים להספיק לראות הכל.

★★★3 כוכבים
The French Dispatch בימוי: ווס אנדרסון. עם טילדה סווינטון, פרנסס מקדורמנד, טימותי שאלאמה, בניסיו דל טורו, אדריאן ברודי, ביל מאריי, ג'פרי רייט, מתיה אמלריק. ארה"ב 2021, 107 דק'

ומצד שני, איך אפשר לכעוס על סרט עם פריימים כאלה. "הכרוניקה הצרפתית" (צילום: יחסי ציבור)