מה שיותר עמוק: הרבה זמן לא ראיתם סדרה כמו ״הלוטוס הלבן״
״הלוטוס הלבן״ של HBO היא יצירה טלוויזיונית נדירה שמציגה באמצעות דרמה סאטירית מורכבת את הקיום האנושי במערומיו, והיא חדה ומדויקת כמו אמנות גדולה. היוצר שלה, מייק וייט, מסתמן כאחד מיוצרי הטלוויזיה החשובים של העת הזאת
הרבה זמן לא הייתה כאן סדרה כמו ״הלוטוס הלבן״. כמה הרבה? אני חושב שעשרים שנה לפחות. וצריך אולי לשאת כאן איזה שם לשווא: מאז ״עמוק באדמה״ לא הייתה סדרה כזאת. ועכשיו צריך לומר בבירור ש״הלוטוס הלבן״ אינה ״עמוק באדמה״ ואינה דומה לה בשום צורה ואופן. אנחנו אומרים ״עמוק באדמה״ כי אין לנו רפרנס טוב יותר לסדרה שמציגה את הקיום האנושי במערומיו. זה לא משהו שסדרות עושות בדרך כלל.
שישה פרקים בלבד יש במיני-סדרה המופרעת וטורדת השלווה הזאת, שלושה כבר שודרו עד כה, זה כל מה ש-HBO נתנה כאן למייק ווייט ועושה רושם שזה כל מה שהוא צריך. ווייט כתב, ביים והפיק את הסדרה שמתרחשת בריזורט יוקרתי ואקזוטי בהוואי – קוראים לו ״הלוטוס הלבן״ – ועוקבת אחר קבוצת אורחים עשירים רנדומלית למדי שהגיעה אליו למשך שבוע, ובעיקר אחר המתח המתבקש בינם ובין עובדי הריזורט המשרתים אותם. מי אמר ״סאטירה חברתית חריפה״ ולא קיבל? כולנו. חכו, זה לא כזה פשוט.
יש לנו כאן מטורללת מקשישה שהגיעה כדי לפזר את האפר של אמא שלה אל תוך האוקיינוס (ג׳ניפר קולידג׳ בתפקיד חייה), יש דוש צעיר ועשיר מאוד עם כלתו הטרייה בירח דבש (אלכסנדרה דדאריו היפהפיה), ומשפחת דושים עם אמא בכירה בהייטק (קוני בריטון המעולה), אבא אבוד (סטיב זאהן הנהדר תמיד), בן ובת מפונקים ושרוטים וחברתה השחורה של הבת. לא הייתם רוצים לבלות חופשה בשום מקום שבו האנשים האלה נמצאים.
מה שמעניין זה שעובדי הריזורט, ובראשם מנהל המלון ההולך ונטרף בגילומו המופתי של מורי בארטלט, אינם בהכרח אנשים טובים יותר. מי שיחפש כאן מעשיה סאטירית קלאסית של למעלה-למטה עם עשירים רעים נגד עניים טובים, ראה כנראה יותר מדי טלוויזיה בריטית. יש כאן יותר הומור גרהאם-גריני מרושע ומתנשא ופחות סאטירה מזככת על בני המעמד העליון. המבקרים בארצות הברית התרגשו מאוד מהמתקפה על העשירים-מאוד, כחלק מגל סדרות מסמנות צייטגייסט כמו ״יורשים״, ״Devs״ ו״מיליארדים״, אבל ״הלוטוס הלבן״ לא באמת משדרת על התדר הזה.
בתחילת הפרק הראשון מתברר שזו בכלל סדרה שבמרכזה תעלומה: מישהו מת באתר הנופש היוקרתי ואנחנו רואים את הארון שלו מובל אל בטן המטוס. מי זה או זאת? כיצד נפטרו? ״הלוטוס הלבן״ לוקחת אותנו שבוע אחורה והיא כה עמוסה בהתרחשויות שמהר מאוד שוכחים מהגופה שראינו בהתחלה. מרבית ההתרחשות היא אמוציונלית – סודות קטנים ומכוערים, תפיסת מציאות מעוותת, ניצול מכוער של כל מה שרק אפשר, פחד ותיעוב בכל מקום.
האנושיות של כל זה משחקת משחק עדין וחכם מאוד עם האמפתיה של הצופה. האם מגיעה לאנשים האלה החמלה שלנו? לרגעים אתה חושב שכן ואז הסדרה מראה לך שלא. לרגעים דווקא להפך. היוצר מייק ווייט, שחתום גם על הסדרה המיוחדת מאוד ולא מספיק מוערכת ״מוארת״ (עם לורה דרן הנפלאה), מסתמן כאן כאחד מיוצרי הטלוויזיה המקוריים והחשובים של העת הזאת. האמירה המורכבת שלו על המצב האנושי הגרוטסקי ברגע הספציפי הזה שלו, יולי 2021, מדויקת וחדה כמו אמנות גדולה מאוד.
״הלוטוס הלבן״ היא סדרה שמלאה ברגעים פיוטיים ומרגשים של יופי גדול, והיא מסוגלת לחרבן עליהם ברגע שאחרי רק כדי להזכיר בכנות שככה זה, יש את כל היופי והאנושיות ויש את כל החרא והריקנות והם דרים באותה כפיפה בכל רגע נתון, לפותים זה בזה באופן בלתי ניתן להתרה, כמו החיים והמוות עצמם. הרבה זמן לא הייתה כאן סדרה שבאה לספר לנו סיפור כזה ומכריחה אותנו לחשוב. זה פשוט לא משהו שסדרות עושות. חוצפה.
>> ״הלוטוס הלבן״ משודרת ב-HOT HBO מדי שני ב-22:00