"הלוטוס הלבן" התחילה כמו קומדיה אבל הסתיימה כמו אופרה

מקבלת סצינה עם בימוי מושלם. ג'ניפר קולידג'. "הלוטוס הלבן"
מקבלת סצינה עם בימוי מושלם. ג'ניפר קולידג'. "הלוטוס הלבן"

זו עונה חכמה ויפה מקודמתה, בין היתר בגלל שהיא נותנת לגיבורים שלה גם כמה רגעים של ניצחון ולא רק מורידה כאפות לעשירים המפונקים הנופשים בריזורט. וגם, כמעט מיותר לציין, אבל מכאן ואילך הולכים להיות ספוילרים לכל פרקי העונה ובעיקר לסיום

12 בדצמבר 2022

היינו רציניים לגבי הספוילרים, כן? אם לא ראיתם את הפרק האחרון (7) של העונה, אל תמשיכו לקרוא. למרות שאם עוד לא ראיתם את העונה, גם לא לגמרי ברור לנו למה נכנסתם לכתבה מלכתחילה:

בסוף רוב האופרות הדיווה הגדולה מתה מאהבה. אחרי שבעונה הסיציליאנית של "הלוטוס הלבן" טניה (ג'ניפר קולידג') נבנתה בהדרגה כדיווה, ועוד אחת שסומנה ככזאת על ידי חבורת הומואים, היא גם זוכה למוות כדיווה. אבל אם אריות מהאופרות "מדאם בטרפליי" ו"דידו ואנאס" ששולבו בפרקים האחרונים הכינו אותנו לסיפור על לב שבור של אישה שנזנחה על ידי אהובה, גורלה של טניה נחתם לצלילי אופרה מסוג שונה. כשגווייתה הצפה במים מצולמת מלמטה, שערה עוטף את פניה כמו היתה בת ים, נשמעת האריה "O mio babbino caro" מתוך "ג'אני סקיקי", אופרה קומית קצרה של פוצ'יני שעניינה מאבק על ירושה גדולה. מילות האריה ששרה לורטה אמנם כוללות את ההבטחה "ואם אהבתי תצא לריק, אלך לפונטה וקיו ואשליך עצמי לארנו" – איום שנשמע דומה למה שאנחנו רואים – אבל לורטה שבאופרה אינה מתאבדת אלא מתאחדת עם אהובה (כאמור, מדובר בקומדיה). וכך "הלוטוס הלבן" מעניק לטניה סיום מפואר, תוך כדי שהוא מגחך עליה ומזכיר לחובבי האופרה שבין הצופים במה באמת מדובר.

רגע לפני שהיא נופלת מהיכטה אל מותה – כלומר אחרי שהרגה את כל ההומואים שזממו להטביע אותה כדי לרשת את ממונה – טניה מעודדת את עצמה במילים "You got this", כמו בסרטים על העצמה נשית, וכך מייק ווייט מוציא לשון גם להם. לרגעים במהלך העונה השנייה חשתי שיש בה רמזים למיזוגניה. כך, למשל, בני הזוג הארפר (אוברי פלזה) ואיתן (וויל שארפ) חושדים זו בזה בבגידה, אבל הצופים יודעים בביטחון שאיתן לא שכב עם אישה אחרת, בעוד במקרה של הארפר אנחנו מקבלים רק את הגרסה שלה. אבל אקורד הסיום הערמומי משאיר אותנו עם חיוך למול ניצחונן של שתי החברות התחמניות, הזמרת מיה (באטריצ'ה גראנו) והזונה לוצ'יה (סימונה טבסקו), שהשיגו בדיוק מה שרצו בלי לגרום נזק של ממש לאף אחד. מנגד, ווייט המגדיר עצמו כביסקסואל, מסתכן בזעמה של הקהילה הלהטב"קית על האופן שבו הציג את חבורת ההומואים, ואז חיסל אותם באופן אלים, כך שאי אפשר לבוא אליו בטענות. מה גם שכאמור, טניה זוכה לסצנת סיום מבוימת לעילא, שבה אינה מתה כרכיכה הצייצנית שהיתה לאורך כל הסדרה, אלא כאלת נקמה.

גם הדמויות האחרות בעונה – כלומר אלה שנותרו בחיים – זוכות לתיקון ולסוג של הפי אנד. דפני השטחית, שהתגלתה כחכמה מכולם, נותנת לאיתן עצה לחיים בסצנה שבה מייגן פאהי חושפת לראשונה את הנמשים שמתחת לאיפור המושלם שתמיד מכסה אותם. אבל בהיותו גבר, איתן לא באמת מקשיב, אלא משיב לעצמו את כוח הגברא בדרך הישנה – הוא סוף סוף חובט בקמרון (תאו ג'יימס) חבטות נמרצות, משהו שנראה שרצה לעשות מאז ימיהם בקולג'. בסיום הוא והארפר נראים מאוהבים, ואנחנו מאחלים להם רק טוב.

גם שלושת הגברים ממשפחת די גרסו התפייסו ביניהם, ואלבי (אדם דימרקו) אפילו עוזר לאביו (מייקל אימפריולי) להשלים עם אמו (אף שלא נראה שהוא התגבר על ההתמכרות שלו לסקס). זה קורה אחרי שהם גילו שהשורשים שלהם בסיציליה נותקו מזמן, והעילה לנסיעה כולה הופכת לבדיחה שכמו הורמה מסרט של פאזוליני. גם מנהלת המלון ולנטינה (סברינה אימפקיאטורה), שקצת הוזנחה בפרקים הראשונים, זוכה גם היא לסיפוק רגשי שמאפשר לה להיות בוסית טובה יותר.

בביקורת שכתבתי על בסיס צפייה בחמשת הפרקים הראשונים טענתי שאני מעדיפה את העונה השנייה, על הראשונה, שבה התרשמתי שווייט נהנה מדי להכשיל את גיבוריו. בתום העונה השנייה הרושם הזה רק התחזק. גם הפעם לא חסרה ביקורת על העשירים, אבל לדמויות ניתנה הזדמנות לתקן, לא מתוך כניעה אלא מתוך השלמה. פורשיה (היילי לו ריצ'רדסון), שהבינה שבחרה לא נכון, אולי אפילו תתקשר לאלבי.