חוצפה ישראלית על הביט: המפקדת אמרה להזיז את התוכעס

אני מודה, לא זכרתי את הטירונות שלי כזו מוזיקלית. הפסקול של "המפקדת", סדרת הלהיט התורנית של כאן 11 שהגיעה השבוע לסיומה, היה ללא שום ספק אחד מהרכיבים המצטיינים בסדרה (לצד הגבות של כולן). במקום ליפול לקלישאת הלהקות הצבאיות או קצב צבאי מבוסס שמאל-ימין-שמאל, בחרה יוצרת הסדרה עטרה פריש להכניס רוח רעננה, קצבית ועם טביעת סאונד המאופיינת, באופן לא שונה מהסדרה, בדרייב נשי לא מתנצל. לא רק שהתוצאה תגמלה את המפקדות, את הסדרה ואותנו, אלא גם הצליחה להביא סוף סוף את אקו, שמסתובבת כבר יותר מעשור בין חוגי האינדי לשולי המיינסטרים, הישר ללב הקונצנזוס הישראלי.

אתמול (חמישי) יצא הפסקול לשירותי הסטרימינג בתור אלבום חדש של אקו ותומר כץ (D Fine Us), שיצר את כל המוזיקה יחד איתה. עכשיו כשאפשר להאזין לו במרוכז, כשהשירים תופסים צורה ולא מתפקדים רק כמקצב עבור השוטים בהם אלונה סהר צועדת בפרצוף לחוץ ברחבי הבסיס, אפשר להתמקד בכך שהמוזיקה המקורית שיצרו הצמד לסדרה יכולה להיות אפילו גדולה יותר מהמטרה לה נועדה. היא אמנם התחילה כמוזיקה מקורית עבור סדרה צבאית, אבל הפסקול של "המפקדת" (או כמו שכתוב בספוטיפיי Hamefakedet – Dismissed) הוא הרבה יותר מהריפוד המוזיקלי שאנחנו חושבים עליו כשמדברים על פסקול. הוא יצירה עם אמירה מוזיקלית בפני עצמה.

זה נחמד להאזין לשירים ולקטעי מעבר ולנסות לחבר לאיזה רגע בסדרה הודבקו ("Oh My Life", למשל, נשמע רגע אחרי הנשיקה הדרמטית), או להתאים את המוזיקה למצב הרוח שייצגה על המסך (אוקי, עם "נעימת סבל ויגון" לא יהיה לכם קשה) וכמובן כיף מאוד לשמוע שוב את שיר הנושא "עיניים אלי", אבל הרבה יותר מעניין – ובמידה רבה נכון – להסתכל עליו בתור מיני-אלבום. כך, בהאזנה רציפה ובזמן קצר (25 דקות בסך הכל) נפרשת מניפה מוזיקלית מעניינת שמערבבת בין סאונד מודרני, אנרגיה מאופקת היטב וחוצפה ישראלית שעוברת גם בשירים שמבוצעים באנגלית או אפילו פורטוגזית.

לא רק פסקול, יצירה מוזיקלית שעומדת בפני עצמה. אקו ותומר כץ (צילום: רועי מורד)

ואולי טוב מהכל, למרות שבהחלט לא נוצר ככזה, הוא מצליח להיות אלבום קיצי שמזיז את התוכעס גם למי שלא לובשת מדי ב'. אפשר לחבר את האלבום הזה באופן לא עקיף ולא מבוטל לזה של נגה ארז ואורי רוסו, אפשר להשוות אותו לפסקולים אחרים או אפילו יצירות קודמות של אקו, אבל מכל הדברים שקרובים לזה מבחינה מוזיקלית, אני נזכרתי דווקא באלבום מלפני עשור וחצי – האלבום הראשון והיחיד של "Funset", ההרכב שהציג לעולם לראשונה את קרולינה. אותו אלבום אופיין דווקא בסאונד סול-רגאיי, אבל בדומה לזה של אקו ו-D Fine Us, גם הוא הציג סאונד מאופיין לגמרי, כזה ששואב השראה ברורה אבל שומר על אופי עצמאי. גרוב מקומי ייחודי, רק שהפעם כזה שיוצא על רקע הסדרה הצבאית שכולם מדברים עליה, ולא מיועד רק לקהל פלורנטינאי.

רכבת ההייפ סוף סוף הגיעה לתחנה. אקו ב"אנחנו באים"

השמחה שלי על האלבום הזה מהולה בהקלה מסוימת. שנים חשבתי שהבעיה אולי בי, ראיתי את רכבת ההייפ דוהרת לכיוונה של אקו, את ההתלהבות הסוחפת של אנשים שאני מעריך מהיצירה שלה, ופשוט לא הצלחתי להיסחף, אז לא עליתי על הרכבת. בהתחלה חשבתי שזה אולי השירה באנגלית מרחפת, מוטיב שאפיין אותה בימי אקו וטיטו או בפרוייקטים עם הלייבל הכבר מיתולוגי ראו טייפס, אבל גם כשאלבום הבכורה שלה בעברית ("אחת") עשה רעש ושמות, לא הצלחתי להתחבר לאקו. והדבר שהכי תסכל אותי הוא שבדיוק מה שאני אמור לאהוב בה, הגרוב הסטלני, החופש המוזיקלי והביטים המזיזים, היה מה שהרחיק אותי. 

בפסקול "המפקדת" מציגה אקו את היצירה הכי מגוונת, ועם זאת הכי אחידה שלה. היא משתמשת בכל הכלים שצברה לאורך שנותיה עם מיקרופון – שירה איטית ומהפנטת, ראפ מרחף באנגלית, ראפ עברי אסוציאטיבי, פיזמונים עוקצניים ומדבקים – ומשתמשת הכל במידה מדויקת, כזו שרק משאירה חשק לעוד. אולי כיוונון היצירה לעבר המסך עזר לחדד אותה, אולי זה סתם המפגש עם ההפקות הנהדרות שהתאים לה D Fine Us, על הסקאלה ההרפתקנית של האלקטרוניקה חובבת הכלים החיים, אבל משהו סוף סוף הקליק. לפעמים כנראה צריך לחכות לרגע שבו יש קליק, שהכל מתחבר, והנה הוא בא גם אלי, בעזרת כמה מפקדות בט"ר.