הסרט הזה מלא סמלים, רעיונות, ומחשבות. רק שכחו מהדמויות

בעלה המיליארדר של אלמה (ברניס בז'ו מ"הארטיסט") נהרג בתאונה ומותיר אותה עם ממון רב. איננו יודעים כמה זמן הספיקה להיות נשואה לו, אבל אלמה צעירה והוא היה זקן ונראה שאלה היו נישואים קצרים. אלמה, אישה צרפתייה בארץ ישראל, מתקשה לישון בלילות ומרגישה שכל הכסף הזה לא מגיע לה, מה גם שהיא מחויבת למשמעות של שמה – בלטינית "מזין ומשרה ברכה", ובספרדית "נשמה". בהחלטה ספונטנית היא מזמינה הומלסית עם בתה ובן זוגה להתגורר בביתה הענקי בקיסריה, וממשיכה משם להקים מאהל על החוף הסמוך, בו מתקבצים הומלסים שמקבלים מיטות וארוחות חמות. כמה זמן היא מתכוונת להמשיך בכך? האם היא בכלל חושבת קדימה? לא ברור, אבל זה נראה שזה עושה לה טוב, כי היא סוף סוף מצליחה להירדם על המזרונים באוהל. אלא שההומלסים כפויי הטובה אינם מסתפקים בשינה על החוף ומבקשים שתכניס אותם לביתה. ויש גם כאלה שמתפרנסים על גבם של ההומלסים, ולא אוהבים את זה שאלמה פוגעת להם בהכנסות. וכך הנתינה הטוטאלית חושפת את אלמה למערכת של אינטרסים, ניצול ואלימות, המאיימת על האוטופיה שניסתה ליצור.

"הסירו דאגה מליבכם" נהגה כמין גרסה ישראלית של "וירידיאנה" (1961) עם קורט "נס במילאנו" (1951) מפוזר מעל. אלה שתי קלאסיקות סוריאליסטיות וחדורות אירוניה של הקולנוע האירופאי המודרניסטי, שמציגות את האביונים כאנשי ריב ומדון, קטנוניים ותאבי בצע, בניגוד לנטייה הרווחת לעשות רומנטיזציה של העוני. בעוד הסרטים של בונואל ודה סיקה מאוירים ברפרנסים נוצריים, סרטו של תום שובל מציע לכאורה את הנוסח היהודי, כולל סדר פסח בסצנת השיא. אבל דמותה של אלמה, שאינה דוברת עברית, נותרת נוצרית במהותה. למען האמת, היא אינה דמות, אלא סמל. וכמותה גם הסרט כולו הוא מטווה של רעיונות, רפרנסים תרבותיים וחיוויים סמליים לא מפותחים דיים, וזה מרדד את התוכן האנושי שלו וכל אמירה שהוא שואף לנסח לגבי מעשה החסד המזיק של אלמה.

תום שובל, שזה סרטו השני באורך מלא, הוא יוצר מאוד מוכשר. את סרטו הקצר "פתח תקווה", על אדם זקן שמתקשה להתמודד עם אובדן עבודתו בבית דפוס, נהגתי ללמד במסגרת שיעורי קולנוע כדוגמה נפלאה לסרט הומניסטי ועתיר ניואנסים אנושיים. אהבתי גם את "הנוער", מותחן בועט עם הדים חברתיים עזים, על שני אחים מתבגרים שאביהם איבד את עבודתו, וכדי לשלם את החובות הם חוטפים את בתו של איש עשיר בעבור כופר. בעוד הסרטים האלה ניחנו בתוכן אנושי ובסגנון ריאליסטי, "הסירו דאגה מלבכם" מנסה לעסוק במתחים חברתיים דומים בשפה קולנועית שונה. זה היה יכול להיות מעניין אלמלא התחושה שבפנייתו לעבר הסמלי התסריט ויתר על המרכיב החיוני של אמת אנושית בסיסית.

מניעיה של אלמה מנוסחים אך ורק ברמה הרעיונית (לפי הסיום נראה שהיא תמיד חייבת לטפל במישהו, ואולי בלי להתכוון לכך היא גורמת לנכות), אך היא עצמה אינה משכנעת כאדם. מפלשבק קצר אנחנו מבינים שאלמה טיפלה בבתו החולה של מי שהפך לבעלה, וכך ככל הנראה פגשה אותו. אבל לא ברור מדוע נדרשה אחות צרפתייה להגיע לישראל, מעבר לכך שזו דרך להצדיק את ליהוקה של הכוכבת ברניס בז'ו (הסרט הוא הפקה בינלאומית, ואחד המפיקים החתומים עליו הוא הבמאי המהולל אלחנדרו גונזלס איניאריטו). כזרה בישראל, נראה שאלמה לא מכירה אף אחד ואין לה עם מי לדבר. גם כשהיא מכניסה את אפים, מרינה ובתה קייסי לגור בביתה, לא נוצרת שם דינמיקה כלשהי. כשההומלסים על החוף, הדוברים בליל של שפות, מתריסים ושואלים למה אפים ומרינה זוכים לגור בבית, היא עונה שהם משפחה. אבל בשום שלב לא ראינו רמז למשפחתיות הזאת. גם אם הריקנות הזאת מכוונת, נוצרת תחושה שהסרט הוא חיווי ריק.

"הסירו דאגה מלבכם" מרשים מבחינה חזותית, בעיקר בשל הבית הגדול והבוהק בלובנו שמשמש כאתר ההתרחשות המרכזי. בין הבית והים הפתוח, שובל והצלמים דניאל מילר וזיו ברקוביץ' עיצבו כמה דימויים מרשימים. המוזיקה היפה של אשר גולדשמידט, שמנוגנת על צ'מבלו ונשמעת כמו שילוב בין ויוולדי לבאך, מעניקה לסרט טאץ' אירופאי נוצרי. אבל בשל המחסור ברובד האנושי, הסרט אינו מצטבר לחוויה קולנועית משמעותית.

3 כוכבים. בימוי: תום שובל. עם ברניס בז'ו, יובל מנדלוביץ'. ישראל 2021, 97 דק'