הסניף התל אביבי של עזורה צריך לפתח זהות מקומית

דניאל שק ניסה להתנתק מהסנוביזם של אחד שיודע ומכיר, והלך להתרפק על הנוסטלגיה שמשפריץ הסניף התל אביבי של מסעדת עזורה

עזורה. צילום: אנטולי מיכאלו
עזורה. צילום: אנטולי מיכאלו
1 באפריל 2015

לשלוח ירושלמי לאכול בסניף של עזורה בתל אביב זה כמו לשלוח פריזאי לראות את הדגם של מגדל אייפל בלאס וגאס. זה מחייב תהליך של התנתקות מהסנוביזם של ההוא שמכיר את המקור ולעולם לא ישלים עם החיקוי, וחשוב מזה – הרי לכל חוויה יש הקשר של מקום וזמן, על אחת כמה וכמה אם המקום הוא שוק מחנה יהודה עתיר הריגושים. רעשי השוק, צעקות הרוכלים, הזקנה עם העגלה המקרטעת, הגברתנים שמשחקים קלפים בחמארה, ריח הירקות והתבלינים המרחף בין בתי האבן העתיקים וכן, אפילו סרחון האשפה הנערמת – כל אלה מחלחלים אל נבכי הקובה המיתולוגית שמשייטת בנוזל הסגול עז של מרק סלק ונצרבים בזיכרון עם הטעמים. גם למיתוס יש טעם. גם לזיכרון.

לכן הגעתי אכול ספקות וקצת מבואס לפינת הרחובות הרכבת ומקווה ישראל, בלב אזור העסקים התל אביבי. שם, על חורבות מסעדה איטלקית כלשהי, שוכן הסניף התל אביבי של מונומנט התרבות הירושלמי הקרוי עזורה. היו שם כמה שולחנות בפנים וכמה בחוץ ובר שמקיף את הסירים הגדולים שמהם שולים את תבשילי היום. שולים עד שנגמר הסיר וכשנגמרים כל הסירים – סוגרים. חמוצים, פיתות חמות וחיוך סחבקי מקבלים את פני האורחים בשנייה שהם מתיישבים. כמו בירושלים, גם כאן האווירה שמחה אבל לא באים למרוח זמן במשחקים, כאן באים לעבוד.

הביס הראשון של החומוס מבסס את אמינותו של המקום. זה חומוס ירושלמי מובהק, קרמי וחלק, מתובל בצניעות ועליו תלולית מהבילה של גרגרי חומוס ופול, שמן זית ומעט פטרוזיליה. תענוג צרוף. סלט עגבניות? היום נגמר. שטויות, מי צריך את כל הבריאות הזאת כשאפשר להתנחם בצלחת של מרק שעועית? ואיזה מרק שעועית! הקטניות מבושלות עד תום ונימוחות לכדי מרק סמיך ועשיר בצבע כתום בוהק, בחריפות של צ'ילי והרבה פלפל וגם במתיקות קלה שמפצה על האגרסיביות הזו ומעמיקה את הטעמים. כל העת מתנהל דו־שיח עם המלצר, אנחנו בוחרים משהו מהתפריט והוא רץ לבדוק אם עוד יש וחוזר כהרף עין עם צלחת ביד או חיוך מתנצל על הפנים. עזורה, למשל, חציל תורכי עם בשר צנוברים וקינמון, כבר אין, אבל קימה, קציצות קבב קטנות כמו חטיפים עם תפוחי אדמה וחצילים, יש וזה אפילו טעים. זה טעים עוד יותר בשילוב מנת אורז ואטריות, כי פחמימות זה כיף ופחמימות עם פחמימות זה כיף כפול, נכון? המנה נעלמה במהירות כי לשולחן הגיעה קערת מרק קובה סלק חמצמץ עם נתחי סלק וכמה גבעולים של סלרי ופטרוזיליה וכמובן הכוכבות האמיתיות – קציצות הבורגול השטוחות והנימוחות, ממולאות בבשר טחון דק דק ומתובל היטב. קלאסיקה.

הגיע תור הסופריטו, מנה בלתי נמנעת בעזורה. השמן לסופריטו הוא כמו הקוליפורמים לחומוס – זה פשוט לא טעים בלי. ואכן קיבלנו צלחת מרופדת היטב בשמן עם כרע עוף ותפוחי אדמה נימוחים וספוגי כורכום. קצת לא נעים לי, אבל צריך לומר את האמת על סופריטו: בסוף בסוף, אחרי כל האגדות וסיפורי הגבורה, מדובר בתפוחי אדמה ועוף ירוד (או בשר בקר) מבושלים עד מוות ברוטב שמנוני. זה מעלה להמון אנשים דמעת נוסטלגיה וזיכרונות להתרפק עליהם וזה גם מקור אנרגיה מעולה ליום עבודה, אבל מבחינת הטעמים זה לא להיט. סיימנו בתבשיל ממש מוצלח של צוואר כבש עם ארטישוק ועלי מנגולד. זה חריף כראוי וטעמי הבישול הארוך מוצלחים כאן במיוחד.

אחסוך לכם את השאלה – אין קינוחים ואין שתייה חמה. סיימת לאכול? היה כיף לארח אותך, אבל תואיל נא לפנות את המקום לבא בתור.

צלחות ארמניות וכמה ארגזי ירקות מנסים לקרוץ לסביבה המקורית של עזורה בירושלים, אבל לא יותר מזה. עדיף שכך, כי מוטב לו לאלרן שרפלר, בנו של האב המייסד של מסעדת האם במחנה יהודה, שייתן לסביבה התל אביבית לחבק את המהגרת החדשה וליצור לה זהות מקומית. אחרי הכל, אם יוסי בנאי התאקלם בתל אביב, אז גם עזורה יכולה.

מרק קובה בעזורה. צילום: אנטולי מיכאלו
מרק קובה בעזורה. צילום: אנטולי מיכאלו

חשבון

אוכל – 7
אווירה ועיצוב – 7
שירות – 7
תמורה לכסף – 8

ציון כולל – 7

חשבון

חומוס עם פול – 24 שקלים
קובה סלק – 32 שקלים
סופריטו עוף – 40 שקלים
קימה – 40 שקלים
תבשיל צוואר כבש – 40 שקלים
מרק שעועית – 20 שקלים
3 קולה – 30 שקלים

סך הכל – 226 שקלים

למסעדת עזורה