המקום הכי יצירתי וחורשה שהיא מונומנט. העיר של אור אלתרמן ברנע

>> העיר של יונתן ברק // מקום ללכת בו מכות ומקום לברוח מהמציאות
>> העיר של טומאס יול // חצר שמזכירה את ספרד ומקום למסיבת רווקים

1. רחוב רופין 

חבר אמר לי פעם שכל אחד מכיר מישהו שגר (בעבר או בהווה) ברחוב רופין. אמא שלי נולדה וגדלה ברחוב הזה, סבתא שלי גרה שם עד יום מותה, ואני הכרתי שם את אהבת חיי, נכנסתי שם להריון עם הבת הבכורה שלנו, ואז חזרנו לשם כשנולד הבן הצעיר שלנו. ממוקם חמש דקות מהים, מטר מבן יהודה אבל גם מספיק רחוק בשביל לא להרגיש את הבלגן והרעש מעבודות הרכבת. אני לא יודעת אם זה בגלל ההיסטוריה האישית שלי או העובדה שהוא נמצא בין רחוב ארנון של לאה גולדברג ובין הבית של בן גוריון, אבל הוא תמיד מרגיש לי מיתולוגי. ואיכשהו בכל העיר המתפתחת בקצב מהיר מדי, הרחוב הזה עדיין נראה כמו בימים שהייתי באה לישון אצל סבתא שלי.

2. החורשה ברמת אביב

כל מי שגדל ברמת אביב הירוקה מכיר את החורשה בין רחוב רידינג לברודצקי. ריאה ירוקה, כמעט פראית, שבאופן מופלא עדיין לא בנו עליה וגם לא נגסו בה. כשהייתי ילדה היתה שם קרוסלה בצורת עגבנייה שהיינו מתחבאים בתוכה ואומגה לא בטיחותית בעליל שהיינו מתרסקות ממנה. בשעה שכל השכונה הזו משנה את פניה למבנים חדשים, החורשה היא מונומנט עקשן לימים בהם היה יותר מרווח לנשום.

3. פראג הקטנה

לפני כמה שנים המסעדה הצ'כית המיתולוגית עברה מאלנבי לבן יהודה. ברחוב שרוב המסעדות בו נסגרו מאז הקורונה, ואז עבודות הרכבת ואז המלחמה, פראג הקטנה פעילה ושוקקת. בלי מנות מתוחכמות ותמחורים מכעיסים, המקום הזה מציע תפריט פשוט ובסיסי, מלא סוגים של בירות ואווירה שכונתית ונעימה. כל שישי כשאין כוח לבשל, אנחנו הולכים לשם ומרגישים בבית.
בן יהודה 148

4. תא תרבות דה וינצ'י

כעמותת תרבות עם משאבים מוגבלים ונטולת משרדים, אימצנו את החלל המופלא הזה, קומפלקס של חדרי חזרות לבמה ולמוזיקה, סדנאות עבודה, סטודיואים למעצבים וחללי הופעות ותצוגה לאמנים, שמשמש כבית ליוצרות וליוצרים העצמאיים בעיר. כמעט בכל רגע נתון חדרי החזרות מלאים בהפקות שמתגבשות והמטבחון מארח יוצרים, שחקנים ורקדנים להפסקות קפה. זה אחד המקומות הכי יצירתיים בעיר, מן גלגול מודרני ועמלני של "כסית". אבל גם המקום הזה הוא לא בועה והחלונות הגדולים משקיפים היישר לתוך מטה החטופים שמעבר לרחוב ומזכירים ששומדבר לא מנותק מהמציאות הנוראית.
דה וינצ'י 14

5. מרכז תרבות מנדל

אחרי שהפסטיבל שלנו התארח במוסדות התרבות הגדולים בעיר – מוזיאון תל אביב לאמנות, סינמטק תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל – מצאנו לפני שלוש שנים בית במרכז תרבות מנדל ביפו. המבנה היפה הזה, עם הרחבה שתמיד משתפצת, מארח הצגות ילדים, מופעים למבוגרים ופעילויות שונות. והעובדה שהסטודיו של יסמין גודר, הכוריאוגרפית המצוינת,שנמצא שם בקומה השנייה, משקיף לאיצטדיון בלומפילד הסמוך, זו התמצית של תל אביב. כי גם אם זה מחול וגם אם זה כדורגל – זה תמיד בתנועה.
התקומה 1

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב בן יהודה. כנראה אחד הרחובות שחטפו הכי הרבה מכות בשנים האחרונות. כבר בקורונה הוא הפך לרחוב רפאים, וברגע שהתחיל להראות סימני התאוששות התחילו עבודות הרכבת הקלה ואז המלחמה, והיום יש בו יותר חנויות סגורות עם שלטי השכרה מצהיבים ממקומות פעילים. עבודות הרכבת כבשו את הרחוב ומלבד לרעשים ולבלגן, המדרכות בו הפכו לכבישים ורוכבי אופניים ואופנועים נוהגים עליו בפראות בהכשרת העירייה, ומסכנים אותנו בכל רגע. אני רק מקווה שעד שנוכל להשתמש ברכבת אני לא אצטרך לטפס אליה עם הליכון בדרכי לחוג ברידג'.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "שבי לצדי" של עתליה ברזנבורג, נטלי צוקרמן ועידן שוורץ שעוסק בתכנים שקשורים למלחמה, לפוליטיקה, לריבים ולפיוס. אני אוהבת מופעים שלא מפחדים להסתכל למציאות בעיניים, שמחוברים לעכשיו ושיש בהם יותר סימני שאלה מסימני קריאה. עד לא מזמן, האמנות היתה מגיבה למציאות אחרי תקופת עיבוד ויש משהו כמעט מטלטל בלשבת בהצגה שמדברת את המציאות של כרגע, שמעבדת אותה על הבמה. אבל יש בזה גם משהו מאוד חזק, כמו סשן פסיכולוגי משותף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
טד לאסו – בעולם של סדרות אלימות וציניות ודרמות שמכווצות את הנשמה, הסדרה הזו כל כולה זה טוב לב ואמונה. וממש שמחתי לקרוא שמגיעה עוד עונה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש רק דבר אחד שחשוב וזה מטה החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שרון גבריאלוב, השותפה שלי והמנהלת האמנותית של הפסטיבל, היא אמנם תל אביבית בנשמה יותר מאשר בכתובת, אבל מדובר באישה הכי יצירתית וחרוצה שאני מכירה. היא גם מלמדת תיאטרון בבית ספר של חינוך מיוחד, גם מעבירה חוגי הארי פוטר וגם מנהלת אמנותית את העמותה והפסטיבל. היא לא אמא לילדים אוטיסטים ועדיין מהרגע הראשון הבינה את החשיבות של הנגשת תרבות ואמנות ופועלת לקידום הרגישות, שבימים אלה כל כך חסרים במרחב שלנו.

5. מה יהיה?
אני אופטימיסטית חסרת תקנה על גבול החסרת אחריות. אני חייבת להאמין שיהיה פה טוב יותר אחרת אני אשתגע או אעבור מפה, ואלה שני דברים שאני לא רוצה שיקרו לי במידה שווה.