מקום לזכור את עילי ברעם ז"ל וכיכר שנותנת כוח. העיר של הגר אנגל

הגר אנגל, שחקנית, היא מהכישרונות העולים הבולטים של תיאטרון בית ליסין, ובימים אלה היא מככבת בו בהצגה המצליחה "לילה ברומא" (כרטיסים אפשר וכדאי להזמין כאן), ובמקביל גם במחזמר הלוהט "שיקגו" בתפקיד ולמה הלוהטת לא פחות (כרטיסים להצגות ביוני כאן) שבו היא מחליפה מזה זמן את רונה לי שמעון ההרה. ממליצות מאוד לעקוב.

>> הם באו מאיטליה. הם הבעלים של גלידה ארטה. וזאת העיר שלהם
>> תל אביב של בועז נוי כל כך יפה. זאת העיר המצוירת שלו

1. בית ליסין

הבית השני שלי. אני בתיאטרון כבר ארבע שנים. התחלתי בהצגה "לעבור את הקיר" על פי הסרט של רמה בורשטיין ומחזה של אורן יעקובי בבימוי של עידו רוזנברג. ואז החלפתי בהצגות רבות אחרות: "המשתמט" (רועי חן), "בבצ'יק" (יהונתן אינדורסקי), "סטמפיניו" (עיבוד חופשי של עדנה מזי"א ז"ל לשלום עליכם). בתקופת המלחמה התחלתי חזרות להצגה שבסוף לא עלתה (בלי קשר למלחמה). אבל החזרות נתנו לי מקום של שגרה חיובית, מקום של נחמה, מקום מפלט מהמחשבות שלי העצבות שלי והפחד שהגעתי אליהם. היה גם קאסט מדהים של אנשים לשתף איתם את המחשבות והתחושות שלי.

בימים אלה אני משחקת בהצגה "לילה ברומא" – מחזה מאת רמי ורד בבימויו של אילן רונן. במרכז העלילה זוג יהודי וזוג ערבי שבעל כורחם נקלעו לאותו חדר במלון ברומא אחרי שטיסתם נדחתה בשל אירוע בטחוני. אני משחקת את החדרנית האוקראינית שמדברת איטלקית ועברית. מבחינתי, מעבר לכך שמדובר בקומדיה מצוינת, ההצגה הזאת פשוט חשובה. על אחת כמה וכמה בימים של מלחמה ופילוג חברתי. המחזה מציג את המורכבות בחברה הישראלית ומביא מסרים של סובלנות, הבנה, קבלה הקשבה, איחוד, התבוננות עצמית, מחיקת סטריאוטיפים, והכל כמובן דרך דמויות עם הכי הרבה דעות קדומות שמנסות לתת לצופה איזו מראה על עצמו. בלי ציניות, אני מרגישה בת מזל לקחת חלק בהצגה הזאת. השחקנים בקאסט הפכו להיות חברים מאוד מאוד קרובים לי, בתקווה לכל החיים.
פרישמן 44

2. המגדלור

בתחילת המלחמה הייתי מגיעה לשם הרבה עם חבר/ה או לבד, שומעת מוזיקה או יושבת בבית הקפה המקסים שם. בעיקר הייתי הולכת לאורך הים מסתכלת על השמיים וחושבת על המצב, על מה אני מרגישה, והמון על עילי ברעם ז"ל.

הייתה לי זכות ענקית להכיר ולהיות חברה של עילוש האהוב (שבדיעבד אני מבינה שאין מישהו שלא היה חבר שלו או שלא הכיר אותו). עילי גר עם אמא שלו עדיטל, אחיו אביתר ובן זוגה עמי בדירה הצמודה אלינו ונהיינו סוג של קומונה. הפכנו את הדירות כמו למעונות, כל פעם יושבים בדירה אחרת. לפעמים גם סער אחותם הגדולה ואמא של עדיטל, שרי, שגרה בקומה הרביעית, היו מצטרפות. אלו היו ערבים הכי מצחיקים שיש, שבעיקר גרמו לי ולנועה אחותי להרגיש חלק מהמשפחה. בשבעה באוקטובר עילי אהובינו נרצח במסיבת הנובה. אז בתחילת המלחמה, כשעוד בכלל לא הצלחתי לתפוס שעילוש איננו, הייתי מגיעה לשם מסתכלת על השמיים, על השמש, על הים, וכמעט כמו מדיטציה, חושבת על עילי שיישאר ילד שמש נצחי.

3. כיכר החטופים

אני לא יודעת אם מקום אהוב זאת ההגדרה הנכונה, אבל בהקשר של המלחמה זה בהחלט מקום שמביא לי המון כוח למאבק להשבת החטופים. אז מן הסתם, כשאני באה להפגנות אני שם, אבל גם אם יש לי הצגות באזור חשוב לי לעבור שם. מצד אחד אני מתמלאת עצב שהחטופים שלנו עוד שם, ומנגד הכיכר נותנת לי להרגיש שיש מקום שמאחד את כולנו למען המטרה הכי הכי הכי חשובה שיכולה להיות.

4. Fithouse רוטשילד

כידוע יש לפיט האוס הרבה סניפים בתל אביב כשהאהוב עליי הוא הסניף ברוטשילד. בתחילת המלחמה לא היו הצגות והימים נהיו קצת ריקים, אז חיפשתי מקום שבו אוכל להזיז את הגוף ולהעלות את התדר ומצב הרוח. כשהייתי צריכה להתחיל להיכנס לכושר, לפני התפקיד החדש שלי במחזמר "שיקאגו", הלכתי לעשות שם שיעורים דרך אפליקציית מכבי. הסטודיו סופר נגיש והשיעורים באווירה מהממת. אני אישית אוהבת ללכת לשיעורים של פילאטיס מכשירים, אבל יש כמובן עוד מגוון שיעורים. מעבר לכך, שפעילות, כל סוג של פעילות גופנית, עזרה לי לא לשקוע בעצבות או בדיכאון בעקבות המלחמה.
רוטשילד 140

5. Rooftop98

בר מסעדה שווה ביותר בקומה האחרונה של מלון מאייר, ממש מול בית ליסין. זה מקום שאני נמצאת בו פעם בחודש לפחות, אם זה ב-happy hour, אם זה אחרי הצגה, או אם זה כדי לחגוג אירוע מיוחד. אני משתדלת לקחת על עצמי את תפקיד "א. הרמות" בקאסטים שאני נמצאת בהם, ולקחתי לשם את חברי הקאסט בכמעט כל הצגה ששיחקתי בה. שם חגגנו את סיום ההצגה של "לעבור את הקיר", וערבים רבים עם הקאסט של "המשתמט". מה שאני אוהבת במקום הוא שיש אווירה סופר פנסית, אוכל טעים של השף צביקה שטראוס, קוקטיילים ברמה גבוהה וגולת הכותרת – הנוף. נוף שמשקיף על העיר ונותן לרגע אווירה של חופש, גם בימים הלחוצים ביותר.
דיזנגוף 98

מקום לא אהוב בעיר:

נווה שאנן, לצערי, שכונה פחות סימפטית שדורשת שדרוג ותשומת לב. אחת השחקניות שאני משחקת איתן בבית ליסין התגוררה שם כמה חודשים. היינו מלווים אותה הביתה כדי שלא תלך לבד, ואחרי כמה חודשים בלבד היא נאלצה פשוט לעזוב.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המחזמר "היי אוון הנסן", בבימויו של עמית אפטה היקר לליבי, השאיר אותי שלולית של דמעות עד כדי כך שלקח לי כמה ימים להירגע ממה שראיתי. יש קאסט של שחקנים וזמרים (וחברים) פנומנליים, מהשורה הראשונה בארץ. המחזמר עוסק בניכור חברתי, חרם וההתמודדות עם תחושות דיכאון ואובדנות. תחושות שאני מניחה שרבים מאיתנו התמודדו איתם גם בעקבות המלחמה. בהצגה רואים איך הגיבור כנגד כל הסיכויים מסתבך ולבסוף לוקח אחריות על מעשיו ומצליח להוציא את עצמו מהבור השחור שנכנס אליו. החטופים שלנו שחזרו מהשבי עושים בעייני את הבלתי יאמן ומוצאים כוחות כל יום לצאת מן החושך לבחור בחיים ולהצטרף למאבק להשבת החטופים שעוד שם.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יש המון יצירות שנתנו לי השראה או שהתלהבתי מהן מאוד' אבל בהקשר של המלחמה יש שיר שהולך איתי – השיר של עידן רייכל' דולב רם ופן חזות "להאמין". מעבר לזה שהוא באמת יפה (ואולי אפילו קצת קיטשי), הוא מבטא בעיניי איזה רעיון של אופטימיות לא מתנצלת שאינה תליה בדבר. לפעמים אני חושבת מה עוד אני כאזרחית יכולה לעשות למען השבת החטופים חוץ מלתרום למטה, ללכת להפגנות, להביע תמיכה ולהעלות סטורי כל יום? פשוט להאמין. להאמין שיחזירו אותם. להאמין שנשתקם מזה. להאמין שמציאות ורודה יותר מחכה לנו. "להאמין בלי לדעת".

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
חד משמעית המאבק להחזרת החטופים אני לא רואה מטרה חשובה מזאת כרגע להגיע להפגנות, להגיע לכיכר, לתרום למטה משפחות החטופים. מעבר לזה יש את עמותת "הצבעים של עילי", שהוקמה על ידי המשפחה והחברים של עילי ברעם ז"ל אהובינו. העמותה נועדה להמשיך את דרכו של עילי ולהכיר אותו, את אישיותו המהפנטת ואת ערכיו. העמותה פועלת לקידום אורח חיים בריא תחת תחומי העיסוק שעילי עסק בהם, בין היתר טבילות במי קרח (שיטת ווים הוף) שיטה שעילוש הביא לארץ התמחה בה והעביר סדנאות לקבוצות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עדיטל זו-ארץ, אהובתי הלביאה, אמא של עילי ז"ל וסער ואביתר שמלמדת אותי חוזק עצמה ואופטימיות מה הם. שבכל פעם שאני מגיעה אליה הביתה אני מקבלת ממנה כוחות.

מה יהיה?
אני כמובן לא יודעת להגיד מה יהיה, אבל אני יכולה להגיד במה אני מאמינה. אני מאמינה בכוח של העם היפה הזה, מאמינה שיש פה גרעין כל כך טוב שרוצה לשנות ולעשות טוב. אני רוצה להיות אופטימית ולהגיד שיהיה הכי טוב בעולם אם נאמץ הקשבה, סובלנות, ובעיקר לא נשכח את החטופים ונלחם כל יום, כל רגע, כל דקה כדי להחזיר אותם הביתה.