בר רוסי סודי ואולם קדוש ונטוש. זאת העיר של ירדן גלבוע

ירדן גלבוע היא יוצרת תיאטרון, חיה ופועלת בתל אביב. שתי הצגות שביימה וכתבה עולות בימים אלו: ההצגה "הטוען לכס" בתיאטרון אחד העם של סמינר הקיבוצים (הופעה אחרונה הערב, 10.4), וההצגה "הכל נשאר חי" שיצרה יחד עם דנה קיילה ותעלה בשבוע הבא בבכורה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון (פרטים וכרטיסים כאן). שתי ההצגות מתכתבות עם המלחמה הבלתי נגמרת והמציאות שהיא מייצרת, הראשונה מבוססת על הספר "הטוען לכס המלכות" על שלטונו הדיקטטורי של סטאלין ומשלבת טקסטים של עינב צנגאוקר, מחמוד דרוויש, איציק סעידיאן, שאול טשרניחובסקי ועוד, ואילו השנייה עוסקת בזוגיות בצל פוסט טראומה בעקבות שירות צבאי בעזה, מנקודת מבט נשית. 

>> מקום ללכת בו מכות ומקום לבריחה מהמציאות // העיר של יונתן ברק
>> מחזה אפוקליפטי מהחלון וחנות עתיקה ומרגשת // העיר של עומר שך

1. דיזייר

בר רוסי סודי בלב תל אביב, ממש מול קניון TLV יש בר שקהל היעד שלו הוא לרוב דוברי רוסית. חיפשתי מקום להעלות את ההצגה שלי "חוזר לרוסיה", רציתי שההצגה תתרחש בתוך מסעדה רוסית אמיתית עם הוודקה והסילודקה (דג מלוח בתרגום חופשי), המקום הזה שנתקע אי שם באייטיז או בניינטיז. עשיתי סבב לוקיישנים, ואז ולד פסחוביץ, אחד השחקנים שבהצגה אמר לי שיש מקום שהוא אוהב לצאת אליו ואני חייבת לראות אותו. נכנסנו לבר מסעדה מהמם, עם במת קברט קטנה, ואז הבנתי שזה המקום שלי. כבר שלוש שנים שההצגה רצה שם. ההצגה מתחילה כחגיגה רוסית עם מוזיקה חיה, רחבת ריקודים אוכל רוסי ואלכוהול, וגולשת להצגה שנוגעת בפצעי ההגירה של השחקנים שעלו מברית המועצות לשעבר. זה מקום שאני עושה בו ביזנס ונהנת לבוא סתם לפלז'ר.
קרליבך 25

 

2. תיאטרון נחמני הסגור

אני חושבת שבעיר שלנו יש הרבה ארכיאולוגיה, לא ארכיאולוגיה של שכבות ושל היסטוריה עתיקה, אלא ארכיאולוגיה תרבותית שממלא את הלב בהרבה נוסטלגיה וגעגוע. מקום כזה מיוחד בשבילי הוא תיאטרון נחמני שנסגר ב-2016. האולם הוקם בראשית שנות ה-30 כאולם ספורט של הפועל ובשנות ה-40 שימש כקולנוע והיה לאולם הבית של התיאטרון הקאמרי במשך כעשור ומחצה. ב-14 השנים האחרונות הוא שימש כביתו של אנסמבל עתים, מייסודה ובניהולה של הבמאית כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, אנסמבל שבו הייתי שחקנית ויוצרת בעשור האחרון.

כשהייתי סטודנטית למשחק בשנה ג', הגעתי לאודישן בקאמרי והתקבלתי לאנסמבל של רינה ירושלמי. זה היה חלום שהתגשם מבחינתי. העבודה עם רינה היתה בית ספר מטורף עבורי לתיאטרון, ההגעה לחלל הקדוש הזה, לאולם תיאטרון הכי יפה שראיתי בעיר הזאת, היתה חוויה של מקדש. באמת. חוויה של כבוד והדר לעשייה התאטרונית. כל אבן שם היתה מלאה וספוגה בהיסטוריה אומנותית והחלל הדהד שם משהו עמוק ומלא, שלא מרגישים בשום חלל תיאטרון אחר בעיר. אני אוהבת לעבור שם ולשהות שם. יש פירצה קטנה בגדר שגם מאפשרת להיכנס ולהציץ. הבניין הזה, עם הבמה הכי יפה בעיר, עומד נטוש במרכז העיר ברחוב נחמני. חלל רפאים שיכול וצריך היה להיות מרכז תרבות.
נחמני4

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

מאוד חשוב לי כיוצרת שתהליך החזרות יתרחש בחללים יפים שמעניקים מקום להשראה לצאת. והנה חיפשתי, לקראת היצירה החדשה שלי שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב, מקום שכזה. הגעתי לחללי החזרות בדה וינצ'י. איזה מקום נפלא, מקצועי, ברמה גבוהה של השקעה ומחשבה בכל פרט, יש קהילת יוצרים עצמאיים נפלאים ונפלאות שמגיעים למקום, יש אפילו הפי האוור לעשות דרינק בין חזרה לחזרה, פסיליטיס מעולים, מענה מדהים של צוות המקום לכל תרחיש. בקיצור, הייטק. לא ברור מאליו כלל. לרב אומנים ואומניות רגילים להתחבא ולהסתפק בכל מיני מקלטים, פינות נטושות וזולות והנה פה סוף סוף יש אפשרות לרמה מפנקת ומקצועית שהיא תנאי בסיסי לעבודה נכונה מבחינתי.
דה וינצ'י 14

4. פרא

אחרי יום חזרות ארוך בסמינר הקיבוצים אני אוהבת להתפנק בדייט עבודה ופלז'ר עם בן זוגי, שהוא גם המוזיקאי בהצגות שאני מביימת בתיאטרון. אנחנו מתפנקים באלגנטיות בפרא. מתפנקים ביינות מעולים, באוכל מדהים שכל פעם מפתיע מחדש, נחמה קולינרית ובילוי נעים לגוף עייף בסוף יום חזרות ארוך.
נחלת בנימין 27

5. רחוב מיכ"ל

הרחוב בו אני ומשפחתי גרים בעשור האחרון. רחוב מיכ"ל האגדי. מדרחוב הולנדי קטן חד סיטרי. אי שקט וירוק, מילימטר מהסנטר הרועש, מקינג ג'ורג פינת שדרות בן ציון ובוגרשוב. הרחוב הוא בעצם כמו קיבוץ קטן, כולם מכירים את כולם, יש ספרייה קטנה שהיא הלב של התן קח, עד לפני שנה היו פה עוד חגיגות של חגים, שירה בציבור, בשבועות מירי אלוני מגיעה, השכנים מתכנסים לשירה, מביאים כיבוד, הילדודס של השכונה מתרוצצים על המחצלות, בעבר היו פה גם את מסיבות הפורים הכי שוות בעיר, ספסלים שקטים שאפשר לשבת לקרוא בהם, והרבה ירוק. לצערי בקרוב הרחוב יעבור מתיחת פנים אכזרית, שלושה בניינים ברחוב הקטן הזה עוברים פינוי בינוי ותמ"א וכבר עכשיו מורגשת תנועת המשאיות האבק והבלגן רק מתחיל, כואב הלב שהרחוב יהפוך לאתר בנייה. נקווה שנצליח להישאר פה למרות הכל.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. הכתם השחור של העיר, תרתי משמע, אתר של זיהום פשע ולכלוך. מבנה שהיה צריך להיהרס כבר מזמן. מקור לסיפורי זוועה ולתמונות שנחרטו עמוק בתודעה. היחסים שלי עם התחנה המרכזית מורכבים, המקום הזה היה לי גם כבית שני. שלוש שנים שהכרתי את התחנה המרכזית מקרוב מאוד. למדתי תיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ ז"ל. הייתי שם ימים ולילות כיאה לסטודנטית למשחק. זה היה אקווריום של תרבות, תיאטרון רוסי מדליק בלב התחנה המרכזית, בית ספר למשחק מיוחד במינו שלצערי נסגר עם מותה של המאסטרית סופי מוסקוביץ שהדנ"א שלה תבוע עמוק אצלי ביצירה.
גם אז, לפני כחמש עשרה שנה, אמרו לנו שרוצים לסגור את המקום הנוראי הזה. עסקאות סמים, אלימות ומקרי אונס התבצעו במתחם התחנה, מקרי רצח, חלקם של זונות שעבדו בה, חלקם של בעלי עסקים שנשדדו, חלקם של חברי כנופיות שנקלעו לתגרה וחלקם של עוברי אורח. המקום היה תמיד ועדיין מטונף פיזית ומוסרית. אני לא מבינה איך עדיין המבנה הזה עומד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"השדה", כנס פרפורמטיבי שנולד בעקבות מחקר אי”ב (ארגון יוצרים עצמאיים) על יוצרי תיאטרון עצמאים, במסגרת פסטיבל תמונע. המטרה היתה להבין ולהוביל לשינוי בעולם התיאטרון העצמאי בישראל. כל חלק בכנס הדהד את המחקר, את השורשים ואת הדרך שעשה שדה התיאטרון העצמאי, ומציב את האתגרים וההזדמנויות לעתיד. להיות יוצרת עצמאית בתיאטרון זה לא דבר של מה בכך. הכל נעשה בעשר אצבעות, וזה כל כך חשוב להבין איך ניתן להתייעל בשדה העצמאי הזה. אני מאמינה שהתאטרון העצמאי הוא קרקע פורייה לעשייה אמיצה ומשמעותית בטח ובטח בתקופה שכזאת שהכל מתפרק מסביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"M16 תמונת ניצחון", היצירה של אבי גיבסון בראל וקבוצת תיאטרון סמרטוט. היצירה נוגעת במחיר של ההליכה המתמשכת בשדות החרוכים של המלחמה. כשראיתי את היצירה, הרגשתי שאני רואה במראה את כל הזוועות שבמציאות הישראלית מאז ובעיקר היום. אבל בזכות העבודה התחזקתי, כי הבנתי כמה חשובה העבודה שלנו, כל האנשים והנשים המבקשים שינוי, שמבקשים לשנות את המציאות המעוותת והקשה שאנחנו חיים בה. ההצגה נתנה לי כוח להמשיך ולהילחם עבור המקום הזה שאנחנו חיים וחיות בו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תנועת אחותי למען נשים בישראל, אחותי פועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי והעצמת סולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל. מנכ"לית הארגון היא שולה קשת, אישה יקרה ונדירה. יצא לי להכיר מקרוב את האירגון הנפלא הזה בזכות ההצגה "פקעת" שביימתי עבורו. ההצגה היא יוזמה מדהימה של תנועת אחותי ותנועת ארוס אל בחר ביפו, תוצר של יצירה משותפת של נשים יהודיות ופלסטיניות המתבססת על טקסטים אותם כתבו הנשים על חוויותיהן, חששותיהן, והאתגרים איתן הן מתמודדות. הארגון יוזם יוזמות חברתיות חשובות שמשנות לטובה את פני העיר בכלל, ודרום העיר בפרט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
אני חושבת שחשוב להרים לכולם ולכולן בעת הקשה הזאת, אפשר להרים לעצמנו על כך שאנחנו מתעקשים לשמור על עיר שהיא מרחב שמאפשר התנגדות. מרחב שזועק את הצורך בשינוי.

מה יהיה?
אני מאמינה שבימים החולים האלה, הרפואה שלנו טמונה בעשייה, ביכולת להתבונן, ולבקר את המציאות שבחוץ על ידי כך שניתן לה לעלות בצורה חדשה על הבמה. אולי היא תצחיק אותנו, אולי היא תעציב אותנו, אולי תכאיב לנו, אולי תרגיז אותנו, אולי גם לא. אבל מה שבטוח שככל שנעמיק להתבונן בה נוכל לשנות אותה.