מירב בלומנפלד חזרה לגור ביפו אחרי שנה בקופנגן. וזה האי שלה

כמה שיותר שלווה. מירב בלומנפלד (צילום: סלפי)
כמה שיותר שלווה. מירב בלומנפלד (צילום: סלפי)

מירב בלומנפלד היא יועצת ואשת יחסי ציבור למוזיקאים ומוזיקאיות שרבים מהם כבר הופיעו במדור הזה. בחודש שעבר היא שבה אל יפו אחרי שנה של מגורים עם משפחתה בקופנגן, אז ניצלנו את המצב כדי לסחוט ממנה המלצות על האי התאילנדי האהוב (ודיס על רחוב יפת). איך אומרים אצלנו, קאפונקהההה

>> מירב בלומנפלד עושה יחסי ציבור למוזיקאים, מקרוב ומרחוק, מלווה ויועצת לאנשים בנושאי יחסי ציבור, טיפולי פוריות וטיולים לתאילנד, ומתעניינת באנשים, בסיפור שלהם, במוזיקה, בכלבים, בחופים יפים ובעולם באופן כללי. בחודש שעבר היא חזרה עם משפחתה ליפו אחרי שנה של מגורים בקופנגן. ביקשנו ממנה לקחת אותנו לסיבוב בין המקומות המועדפים עליה באי התאילנדי האהוב.

>> רעות נחושתן מפונה מקיבוץ רעים כבר יותר משנה. וזאת העיר שלה
>> המרכז הכי אינטימי וחנות על סף סגירה // העיר של יעל ורטהיים סואן

1. וונדרלנד – Wonderland Healing Center

הוונדר לנד זה הילינג סנטר יחיד ומיוחד, הכול שם טייט בקטע שקשה לתאר, ואפשר לבוא שם לכמה לילות של דיטוקס, יוגה וכאלה, או ליום כיף עם חברות. יש שם בריכה ענקית עם מלא פינות רביצה, מסאז'ים (איך לא), בופה של ארוחת בוקר טבעונית הכי טעימה שנתקלתי בחיי, וגם סאונה עם אמבטייה קרה צמודה שכייף לדלג ביניהן. הקימו את המקום כמה אנשי חזון הייטקיסטים בעברם, וכל מטרתם היא שליחות ועזרה לאחרים. המקום הזה תמיד מלא, באים לשם המון חברה צעירים מכל העולם וכולם מתקבלים בברכה. אם תתחברו עם היזמים שם אז האירוע יכול להתגלגל ללילה קרחניסטי או לשיחות משנות חיים.

ארץ הפלאות באמת. וונדרלנד, קופנגן (צילום: מירב בלומנפלד)
ארץ הפלאות באמת. וונדרלנד, קופנגן (צילום: מירב בלומנפלד)

2. חוף הד יואן – Haad Yuan

זו רצועת חוף פלאית שבאמת הזמן בה עצר מלכת.זה אי בתוך אי, צריך להגיע לשם בסירה מהד רין, ויש גם ג'יפים שנוסעים דרך הג'ונגל במקרה של סערה בלתי נגמרת. יש שם חוף רחב עם מעט ריזורטים פשוטים, אחד מהם נקרא ״במבו״ ויש בו מסיבות בימי ראשון (מביך לומר שלא הייתי), ויש שם מלון אחד שנקרא פראיה (Pariya) שאפשר להגיע אליו גם מבלי לישון בו ולשהות כל היום בבריכה שלו שנמצאת על הים. פעם נתקעתי שם שבוע בסופה, והיה כמעט בלתי אפשרי לצאת משם. בטיול של 3 שבועות זה חתיכת עוקץ, לא אשקר. ככה זה כשחיים במקום טרופי עם מזג אוויר עם חיים משל עצמו. אבל כשהשמש שם, זה אהלן אהלן לאלוהים בכבודה ובעצמה.

מקום טוב להיתקע בו. מלון פראיה, הד יואן (צילום: מירב בלומנפלד)
מקום טוב להיתקע בו. מלון פראיה, הד יואן (צילום: מירב בלומנפלד)

3. צ'לוקלאם

צ'לוקלאם זו עיירת חוף והשכונה האהובה עליי בקופנגן. היא טיפה מרוחקת ממרכז האי, אבל כשכל נסיעה ממקום למקום היא בכביש די ריק עם עצי קוקוס מסביב וג׳ונגל, אני לא רואה בזה בעיה. אם אשווה לתל אביב, זה כרם התימנים של קופנגן. יש שם ישן מול חדש ובין המקומות היחידים שנראה לי שממש ראיתי תאילנדים גרים בו בנוסף לתיירים. יש שם כמה דברים שממש מצדיקים שהייה של בין כמה ימים לבין חיים שלמים: בית קפה שנקרא "קאיף". הקפה מערבי לגמרי, טעים, על אחד החופים היפים של קופנגן. ואפשר לשבת בקפה, לעשות טבילה, לחזור לקפה וחוזר חלילה.

אפשר גם שייק מנגו. קפה קאיף, צ'לוקלאם (צילום: מירב בלומנפלד)
אפשר גם שייק מנגו. קפה קאיף, צ'לוקלאם (צילום: מירב בלומנפלד)

ככה עובר לו יום נחמד, ובין לבין אפשר לקחת שיעורי sap עם כרמלה האדירה ולחקור את החוף הזה עוד יותר, לשוט למאליבו ביץ׳ הקרוב והצלול, ולראות את קופנגן מהצד השני של הים פנימה. יש גם את שוק הלילהֿ. השוק הזה קורה בכל יום ראשון על המזח. רואים בו שקיעות מרהיבות, יש בו אוכל פשוט וטעים, להקה תאילנדית שמופיעה, וכולם שם פותחים מחצלת או שולחן קטן, אוספים כמה שקיות מהדוכנים, יושבים, אוכלים, חוזרים שוב. בקצה של המזח יש גם כזה מקום לילדים שמציירים על קנבס או פסל והם מתים על זה. תמיד פוגשים שם את כל כולם, את ההורים של הגן, הבעלים של הגן, הגננות, כל מי שגר, מי שממש תייר ובא לשבועיים, וכל מי שאוהב לחיות:).

שוק האוכל, צ'לוקלאם (צילום: מירב בלומנפלד)
שוק האוכל, צ'לוקלאם (צילום: מירב בלומנפלד)

4. וואינאם – Wai Nam

רצועת חוף עם ריזורט אחד פשוט אבל בסטייל עם מדרגות תלולות ללא מעקה, ובגדול אסור לבוא לשם עם ילדים. בימי שלישי בין 13:00 ל-01:00 מתקיימות שם ה- מסיבות של האי עם כל סוגי משני התודעה, ים די.ג׳ייאים (היי עדי שבת, מתגעגעת אליך:), וכל הגילאים מתקבלים באהבה, ההורים שבאו לבקר, קלאברים מהברגהיין ועד רקדני חישוק ותופעות ים שונות ומשונות.

השקט שלפני המסיבה. וואינאם, קופנגן (צילום: מירב בלומנפלד)
השקט שלפני המסיבה. וואינאם, קופנגן (צילום: מירב בלומנפלד)

מודה שאני אוהבת את המסיבות שלי במועדון חשוך, ממוזג ואפל עם סאונד שחודר לי לווריד, וכאן זה פחות הקטע. הטבע תופס את הספוט המרכזי, עם הסלעים מסביב, המסעדה הטבעונית המצוינת והקוקוסים לצד קוקטיילים של מוחיטו ודומיו. גם לכאן מגיעים בסירה, אז המלצתי היא שאם כבר באים למסיבה – לקחת חדר וליהנות all in. פלא לא פחות מלהיב זה להגיע למקום כשאין בו מסיבות. חלום בפני עצמו.

החברים שעשינו בדרך. הדרך לוואינאם, קופנגן (צילום: יאיר יונה)
החברים שעשינו בדרך. הדרך לוואינאם, קופנגן (צילום: יאיר יונה)

5. טונג נאי פאן-יאי – Thong Nai Pan

רצועת חוף רחוקה יחסית מהמרכז, מקום שברגע שמגיעים אליו, אי אפשר להפסיק לחייך. זה המקום היחידי בקופנגן עם הריזורטים של הביוקר, אבל הם לא נמצאים בחלק השווה בו. יש בו רצועת חוף שנקראת יאי, ששם זה ממש סיני של קופנגן. ריזורטים פשוטים ביותר, על החוף, צמודי מסעדות ומסאז'ים, לא צריך לזוז וגם אין לאן. לא רואים שם כביש, לא שומעים שם כלום חוץ מהים ותמיד כשאנחנו מגיעים לקופנגן אנחנו נוחתים קודם כל שם. (יש גם ליד זה את המפלים והחוף המושלם של ת'אן סאדת שזה טיול רגלי קצר שממש כיף לעשות עם ובלי ילדים).

טונג נאי פאן, קופנגן (צילום: טום ברטוב)
טונג נאי פאן, קופנגן (צילום: טום ברטוב)

יש שם ריזורט בקצה שנקרא לונג טייל, עם מסעדה פשוטה ,זולה וטעימה ומתאימה ממש למשפחות, עם מלא משחקי טבע וגשרים שבנו שם לילדים. לבריכה אפשר להיכנס רק אם ישנים שם. גם בלי ילדים עדיין הייתי רצה לחוף הזה, אבל לריזורט אחר. כל מקום בחוף הזה הוא פשוט ולעניין וישכיח מכם כל טרדה אפשרית. מבטיחה לכם:).

קוקוסים וצדק לכל. טונג נאי פאן, קופנגן (צילום: טום ברטוב)
קוקוסים וצדק לכל. טונג נאי פאן, קופנגן (צילום: טום ברטוב)

מקום לא אהוב בתל אביב

אני גרה ביפו, אני מתה על יפו, הכול כאן קהילתי, מחבק ומתוק. אם יש מקום שהיה לי כיף לשוב אליו אחרי החיים בקופנגן – זה יפו. אבל רחוב יפת מוציא ממני עצבים ומרמור. כל כך רועש, כל כך לא יפה, מדרכות צרות שבקושי אפשר לעבור בהן, טונות אוטובוסים וצפירות, קורקינטים במהירות שיא בכל מקום אפשרי. אני נאלצת להיות שם כמעט כל יום כי הגן של תמרה שם, ואין יום שאני מצליחה לעבור את הדרך הזו מבלי לחבל לעצמי במצב רוח.ֿ

ככה זה מתחיל ומכאן זה מידרדר. רחוב יפת ביפו (צילום: Shutterstock)
ככה זה מתחיל ומכאן זה מידרדר. רחוב יפת ביפו (צילום: Shutterstock)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
טוב, אני מעל לשנה לא גרה כאן, ותרבות בקופנגן – זה לא הצד החזק שם. מה שכן הספקתי והתגעגעתי לעשות: סרט בקולנוע עם פופקורן ענק. הלכתי לסרט "קרוב אליי" של תום נשר והוקסמתי. קודם כל זה הציף לי את כל הגעגועים לתל אביב, לנייט לייף, לחושניות, למוזיקה, למועדונים ולוויב הסקסי שיש בעיר המהממת הזאת. ובלי קשר, זה יופי של סרט, עצוב ושמח ומלא לב. ועוד משהו שהוא לא אירוע תרבות, אבל אולי קצת כן: יצא לי בשבוע שעבר להיות במסיבת כיתה ד' של טל ארגמן וצח זמרוני, וזה מדהים לראות כמה שנים הדבר הזה עובד וקורה עם אותו קהל. סחתיין. פגשתי שם מלא אנשים ששמחתי לראות, והכי כיף לא לקחת את עצמי ברצינות ולרקוד בחיוך מטופש לשיר Touch Me.

 

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מלא שירים של מוזיקאים שלי שנכתבו בעקבות ה-7 באוקטובר או פשוט שירים של מוזיקאים שלי שנשמעו אחרת אחרי ה-7 באוקטובר והציפו אותי. לראות אנשים שמים את הלב שלהם במוזיקה ונותנים את כל כולם – זה תמיד מרגש מחדש. אנשים בתשוקתם זה דבר מעורר תקווה. אבל בגדול אני משתדלת להתעסק בטוב וביופי ובמה שבשליטתי. התקווה שלי היא פנימית ותלויה בי ובמה עשיתי כדי להרגיש נעים יותר ומשמעותית יותר. אני לא פותחת חדשות בחיים, אני מקבלת השראה מאנשים טובים, מנתינה, מכלבים, פרחים, ים מצחוק של ילדים. משיחות טובות. אם יש מישהו מאז פרוץ המלחמה שאני מתמוגגת ממנו (ולמעשה עוד לפני) זה איש החזון והאגדה, מעוז ינון. הוא איבד את שני ההורים שלו ב-7 באוקטובר ומאז לא מתפשר ולא מפסיק לרדוף אחרי שלום. אין דרך אחרת.

 

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש בקופנגן מקום מדהים שנקרא "הולינה קופנגן" -זה מרכז לטיפול בטראומה והתמכרויות (סטייל כפר איזון בארץ). חברה שלי פסיכולוגית קלינית שם, ויזם המקום, יוסי, פתח פרויקט ריטריט שיקום עבור חיילים ששירתו בעזה. לפני כן היה שם ריטריט תצפיתניות שהיה חזק ומשמעותי. אז אני ממליצה לתרום להם וכמובן לספר לאנשים שיש את הדבר הזה שיכול לעזור להם (יוסי – 052-8626607).

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
עונה אובייקטיבית: בן הזוג שלי, יאיר יונה. יש לו חברה שנקראת "על זה" והוא עוזר לאנשים לעזור לעצמם, מהפרטי ועד העסקי. והוא היחיד שאני נתקלתי בו שמכניס אלמנטיים ניו אייג'ים לפרקטיקה יישומית וגורם לאנשים להתייחס לעצמם בחיוך ולהזיז את החיים שלהם באופן שגורם להם לקום טוב יותר בבוקר. אין יום (ואני לא מגזימה), שלא ניגש אליו מישהו-מישהי ברחוב שאומרים לו תודה על הפודקאסט שלו וכמה זה עזר להם, או תודה על הקורס שלו או ההרצאות שלו וכו'. גם במסיבות בקופנגן, גם ברחוב ביפו, גם בגן של תמרה, זה מגיע להרבה אנשים ועושה להם טוב. כולם כל הזמן אומרים לו שהוא שינה שלהם את החיים. איזה יופי זה באמת.

מה יהיה?
לאחרונה נתקלתי בקטע של אתי הילסום שנספתה בשואה, מתוך הספר "השמיים שבתוכי": "התפקיד המוסרי היחיד המוטל עלינו הוא: לכבוש בתוכינו מישורים של שלווה, עוד ועוד שלווה, כדי שנוכל להקרין אותה לאחרים. וככל שתהיה יותר שלווה באנשים, כך תהיה יותר שלווה בעולמנו הנסער". אז מה יהיה? קטונתי לנבא אחרים ובטח אני לא מנסה לנבא את העולם, שיפה כל כך ואכזרי באותה מידה, רק על עצמי הנני אחרית וגם זה מורכב לי לפעמים 🙂 אבל היופי תמיד קיים. כמה שנצליח לשים עליו את הפוקוס יהיה מועיל לכולנו.