בר שהוא משפחה מאמצת והגן הכי יפה בתל אביב. העיר של משי כהן

>> משי כהן היא אמנית רב תחומית שפועלת וחיה ביפו. עכשיו היא מציגה את התערוכה "נימה" יחד עם ערבה אסף בגלריה אלפרד (אוצרת: קמיע סמית), ועל אף שהעבודות נוצרו בנפרד על ידי כל אחת מהאמניות בסטודיו שלה, מוטיבים חוזרים בעבודות של שתיהן מייצרים ביניהן יחסים סימביוטיים של השלה והתחדשות, היפרדות, פירוק וריבוי שכבות. מחר (שבת, 22.2, 12:00, שביל המרץ 6) ייערך שם שיח גלריה עם צמד האמניות. 

>> היא בת 93 והיא מטריפה את הסצנה // העיר של חואניטה כהן סמית'
>> פינה קסומה בחורשה וסטודיו ניו יורקי מגניב // העיר של אפרת לוי

1. גן הפסגה

התאהבתי בו בקורונה. באותה תקופה גרתי בדירה הראשונה שלי בעיר, שממש במקרה הייתה ביפו העתיקה. זהו הגן הכי יפה בעיר – יש בו את הנוף המרהיב על הים ועל כל תל אביב, ותמיד אפשר למצוא בו צל לשבת ולהירגע.

2. שוטטות ברחובות

זה לא “מקום”, אבל בעצם זה כן: כשיש לי את הזמן, וגם כשאין, אני תמיד נסחפת – הליכה של 20 דקות יכולה להפוך לשלוש שעות. אני אוהבת להתבונן בעסקים וברנדומליות שמתרחשת ברחובות. בסוף מוצאת את עצמי נכנסת לחנויות, אך לרוב אני יוצאת בלי לקנות דבר – החל מגלריות ועד חנות מטאטאים. הרגעים הללו מביאים איתם אינטרקציות חדשות ומיוחדות עם אנשי העיר.

3. שוק הפשפשים

איך לא אבחר במקום הזה? אני יוצאת עם הכלבה שלי ותמיד מגיעה לשם, אוהבת לעבור אצל הסוחרים ובמה שהם מוכרים ובמפגש האנושי שתמיד מצליח להפתיע. אני מרגישה שם בבית, מכירה את כל הסוחרים, והם תמיד שואלים אותי איפה הייתי אם לא עברתי שם כמה ימים.

הסטודיו שלי

אחרי הכל, המקום האהוב עלי הוא הסטודיו שלי, ממש מתחת לבית. אני סוגרת מאחורי את הדלת ונכנסת לממלכה שלי. הסטודיו מחכה לי בכל שעה בדיוק כפי שהשארתי אותו – בדיוק איך שאני רוצה, ושם נאספות כל המחשבות והרגעים של היומיום; כל הרעיונות יכולים להפוך לחומר. אפשר לבהות בשקט (למרות ששומעים את הרחוב כמעט כמו בחוץ). אני אוהבת לצייר בו בלילה, בזמן שהעיר נחה.

5. שאפה בר

משפחה מאמצת. האמת היא שכמעט בכל השנים שגרתי בעיר (קצת לפני הקורונה) – כל הזמן קרה משהו – ושאפה תמיד הצליחה להיות בית מנחם ומחבק. תמיד יש שם אווירה חמה, לבבית ואף פעם לא מוותרים שם על אוכל טעים ויין טוב. גם בתקופת המלחמה היא הצליחה לתפוס מקום רלוונטי וחשוב לקהילה, דרך עשייה למען מי שצריך. לעולם לא מתעלמים מהמצב ותמיד מרגיש נכון להגיע לשם, גם כשקשה ורוצים להתכנס בבית.
נחמן 2

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

טיילת יפו. זה לא שאני לא אוהבת את הטיילת; היא הייתה אמורה להיות המקום האהוב עליי, אבל רוב הזמן היא מלאה בערימות זבל. זה מדכא, וצריך ללכת בלי להסתכל למטה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
רונה קינן בבארבי. אני אוהבת את האשה הזאת, היא נוגעת לי בלב. ומי שלא הגיעה עדין לבארבי החדש – שתדאג לשנות את זה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
עמוס עוז, "שלום לקנאים" – מצאתי אותו בבית ובחרתי אותו, כי היה עליו ציור יפה של אנה טיכו. לא ידעתי מה אני עומדת לקרוא, אבל מסתבר שקראתי בדיוק את הספר שיעשה לי סדר ברגשות וגם בסדר הדברים. אני מתחברת לנקודת המבט של עמוס עוז וגם לאופן שבו הוא מביע את התקווה לשינוי. אחד הדברים שהכי נגעו בי היה לגלות בסיום הקריאה הקדשה של רון חולדאי, שבה הבנתי שהעירייה חילקה את הספר לנוער – דבר שיוצר אצלי תקווה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים (כל מילה מיותרת).

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכל אחד ואחת שיוצאות מהבית ועומדות לצד משפחות החטופים ברחובות, ולא מתרגלות ולא מנרמלות את המציאות – עד שכולם יחזרו הביתה.

מה יהיה?
בכנות, רוב הזמן אני די פסימית. אלימות מביאה אלימות, שנאה מביאה שנאה. אנחנו חיים במלחמה ובכיבוש – יום יום. וזה לא מאז ה-7 לאוקטובר. אני משתדלת למצוא נקודות אור במציאות שלכאורה אין ממנה מוצא.