קייטנה של גדולים ומקום שתמיד מתאים. זאת העיר של סמדר הירש
"העיר שלי", מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: סמדר הירש, מכוהנות הפילאטיס המובילות בעיר, חגגה השבוע את יום הפילאטיס הבינלאומי ולקחה אותנו לסיבוב בין איים קטנים של שקט ושפיות ש"מאויימים להיכחד אם תצליח פה המהפכה הפשיסטית-משיחיסטית"
סמדר הירש היא עיתונאית תרבות לשעבר וב-15 השנים האחרונות היא הבעלים של הסטודיו "פילאטיס בנגה" אשר בשכונת נגה וממובילות התחום בעיר. השבוע (7.5) חל יום הפילאטיס הבינלאומי ולא חגגנו אותו מספיק, אז הנה, בואו נחגוג קצת.
>> חלומות במגירה וחלומות על דחפורים בכיכר // העיר של מור שפיגל
בחצי שנה האחרונה, וממש כבר ביום ראשון בבוקר ה-8 באוקטובר, תוך כדי הפחד הגדול והנורא בתוך אי הוודאות הגדולה והנוראה, היה ברור מיד – הדבר הוודאי ביותר הוא שחייבים להמשיך לזוז. גם כשהתופת הזאת התחילה לגעת בכל אחד ואחת ממש מקרוב במעגלים הקרובים ביותר, הכואבים ביותר, כולם כולם ביקשו להמשיך כרגיל. לפתוח מקום לנשימה, לתנועה, לתחזק את הגוף והנפש, להתחזק כדי להיות מסוגלים להמשיך להיאבק למען מיגור ממשלת הפשע, הרשע והחורבן. מחוץ לסטודיו, מדי יום, ראיתי איך פילאטיס יכול לעשות קסמים כשעברתי בין מלונות המפונים מיפו ועד רמת גן (ותודה לקו האדום של הרכבת הקלה שהחלה לפעול בדיוק אז) וניסיתי יחד איתם לנשום ולזוז ולייצר קצת תנועה בתוך ההלם שהקפיא אותנו.
1. בריכת האוניברסיטה
אני נוגאית כבר 25 שנה. עוד לפני ששכונת נגה הפכה ל"שכונת נגה". כשהיינו פה רק כמה משוגעים שאיכשהו נקלעו לשכונת המוסכים, על חורבותיה של לשכת הגיוס המיתולוגית, ששימשה בעיקר כחניון לאוהדי הכדורגל שפקדו את בלומפילד, כשעוד לא ידעה בעצמה שתהפוך ל"פנינת נדל"ן קסומה". מאז שאני פה, רוב חיי מתנהלים ביפו והגבולות ה"צפוניים" שלי מסתכמים באזור כיכר הבימה. ובכל זאת, ואולי בעיקר בגלל זאת, בריכת האוניברסיטה היא "פנינת נדל"ן קסומה" אמיתית בשבילי, ששווה להזיז בשבילה את האוטו ולהרחיק צפונה גם במחיר פקקים הלוך וחזור וחיפושי חניה בחזור. ממש כמו קפיצה קטנה לחו"ל כמעט, לעולם אחר, כדי לנשום אוויר אחר ולהתאוורר, אבל כמו קפיצת ראש גדולה לזכרונות מפעם כמו לקאנטרי באייטיז (אבל בקטע טוב). ניקוי ראש מדיטטיבי מתחת למים (הכי כיף לשחות עם שנורקל) ומחוץ לזמן, לצד ריאה ירוקה שקטה, עם ריח ילדות של כלור ודשא רטוב. חיים לבנון 60
2. פארק המסילה
וגם שבילי האופניים של הפארק. מדי יום, בעיקר כהשמש לא יוקדת עליהם ממחסור בצל (ועל כך בסעיף התלונות בהמשך) ובעיקר כשאני רוכבת בדרכי למשולש חד הזוית הבימה-קפלן-המוזיאון. איך שלא מסתכלים על זה, זה לא מקרי, שמדי שבת, הדרך לשמור על הדמוקרטיה כאן עוברת דרך עוגני תרבות ישראליים (ולא רק תל אביביים! – היכל התרבות, הבימה, צוותא, הקאמרי, בית אריאלה והמוזיאון. גורל כולם, כמו כל מוסדות השפיות כאן, מאויימים להיכחד אם תצליח פה המהפכה הפשיסטית משיחיסטית. מדי שבת, אלה המקומות בהם אני מרגישה שייכות אמיתית מחממת לב ולפעמים אפילו מצליחה להיטען בקצת תקווה בתוך תהומות הייאוש, כי זאת הדרך היחידה כרגע לעשות ואין מה לעשות, אולי כי "קל הרבה יותר לפחד ביחד".
3. שאפה
כנראה שיש יפות ממנה אבל אין שאפות כמוה. תמיד מתאים לכל מצב רוח שלי ובלי לשים לב כבר כל כך הרבה שנים, תמיד בסוף הרגליים שלי מוליכות אותי לשאפה. ביום יום באופן ספונטני או גם לאירועים מתוכננים מראש, לפגישות עבודה ודייטים וגם לאחה"צ או בוקר שבת עם הילדים. מקום ותיק שהפך למוסד אבל נשאר גם שכונתי (המקומיים פשוט יודעים מתי להימנע). יש מוסדות קולינריים גדולים בעיר הזאת עם מנות גאוניות שלגמרי עושות לי את זה, ויש מוסדות מיתולוגיים שצרובים על לוח לבי שלא שרדו את תלאות הזמן. שאפה, באופן צנוע ועקבי, שומרת על תפריט קבוע ומנחם שמתעדכן עם השנים באופן רגיש לקהל הבית. זה תמיד המקום הנכון לעצור לארוחה כיפית או סתם דרינק, גם במחיר התמודדות עם הדור החדש של המלצרים.יות חסרי תודעת השירות. נחמן 2
4. סיפור פשוט
אני מודה שבשנתיים האחרונות, באיחור אופנתי, עברתי לקרוא באופן דיגיטלי. אבל אולי דווקא בגלל זה ובגלל הגעגוע התמידי לריח של אותיות מודפסות על נייר ולפעולה הפשוטה של החזקת ספר ודפדוף, חנות הספרים השכונתית הזאת, אי אחרון של שקט ורוגע, ממשיכה לרגש אותי ואני נכנסת אליה בכל פעם שאני עוברת ברחוב שבזי, שקצת הולך ומתבהם לצערי. בכל שעה של היום אפשר לגנוב בה רגעים של קריאה חטופה על הכורסא בקומה העליונה ותמיד למצוא בה ספר מתאים, או מתנות קטנות וחמודות לכל אירוע, או פשוט להיכנס לרשימת התפוצה ולהצטרף למפגש סופר/משורר אינטימי כמו של פעם, שמתרחש בה מפעם לפעם. שבזי 36
5. VERDE
חנות קטנה ומושלמת לבגדי וינטג' ויד 2 של אורנה שאול, בעלת הטעם הכה משובח, שעוסקת בתחום שנים אבל רק לאחרונה התמקמה לה לשמחתי בנגה, ממש כאילו לפי הזמנה אישית שלי. כל פריט בחנות המוקפדת שלה נראה כמו הפריט המדויק והנכון לשדרג איתו את הארון ובכל שבוע מתעדכנים אצלה על הקולבים כל הממתקים הייחודיים שהיא אוצרת מכל רחבי העולם. תרצה 13
מקום לא אהוב בעיר:
כל המקומות בעיר שהופכים מתחת לאף החילוני-ליברלי שלנו להיאחזויות, שלא לומר התנחלויות דתיות מסיונריות, כאלה שמחרחרות עימותים עם אוכלוסיה חילונית מחד או התגרות באוכלוסיה מוסלמית/נוצרית מאידך, אם זה תחת פעילויות יזומות של סיירות חב"ד האגרסיביות בעלות הווליום האלים במרחב הציבורי, בתי כנסת ש"מתחזקים" ומטיפים לכפייה דתית, ישיבות תורניות שמבעירות את השטח באופן שיטתי ומגמתי, דוכנים להנחת תפילין בפינות רחוב ובשערי בתי ספר ועוד ועוד.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מופע של להקת בת שבע. "וירוס", "שלוש", "2019", "עבודה אחרונה", "החור". בכל מצב מסדר את הראש ופותח את הלב ובעיקר מסעיר את הנפש והופך את הבטן. כי גם במקרה הזה, הכל פוליטי. תמיד. ועוד יותר בצפייה נוספת, לפעמים ביצירה ותיקה שחוזרת לבמה אחרי שנים, ועם קאסט רקדנים חדש, שוב ושוב הופכת את הבטן. כל יצירה של אהד נהרין, עד כמה שתהיה פיוטית, נקייה, משוכללת, מהודקת, היא גם חדה ונוקבת ונוגעת בפצע החשוף.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו. מחזה מצמרר שכתבה מאיה ערד יסעור כמדריך בן 17 סעיפים להתמודדות עם הלם הטרגדיה של ה-7 באוקטובר. מיכל ויינברג המצויינת, שמקריינת ב-VOICE OVER את הטקסט באופן סמכותי וקר, משחקת בסתירה גמורה לקולה היציב, בשתיקה רועמת ובפיזיות כואבת ממש עד כדי סבל קשה מנשוא, אשה ששורדת את הימים והשבועות שאחרי 6:30 בבוקר של 7 באוקטובר. חבל שתיאטראות גדולים סירבו לקחת את המחזה הזה ומצד שני ריספקט ענק ליגאל עזרתי, מנכ"ל התיאטרון הערבי-יהודי, שלקח אותו בשתי ידיים ובלב פתוח (מי אם לא הוא?); אי שם בינואר, בתקופה שבה איבדתי חברים קרובים רק בגלל שהעזתי להגיד בקול רם שגם מעבר לגדר יש אמהות, לא היה מקום מתאים מהאולם ביפו לצפות בהצגה שהמסר שלה היה בדיוק זה. אחרי ההצגה סיפרתי לעזרתי כמה מנחם היה לבלות ערב בקרב אנשים שחושבים כמוני ועל החברים שאיבדתי, והוא, שתמיד יותר אופטימי מכולם, אמר לי "אל תדאגי עוד נחזור לדבר עם האנשים האלה". לצערי, אני דווקא חושבת שלא נשאר לי מקום בלב לחוסר הומניות.
לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המשמר לשותפות ערבית יהודית שהוקם ממש בשבועות הראשונים של המלחמה, כדי לייצר הידברות ולמנוע הסלמה כמו זו שהיתה במהומות 2021. ארגון מעורר השראה ותקווה לדו קיום. ההתנדבות במשמר כוללת הסברה קבועה, קיום דיונים משותפים, סיורים ברחבי העיר, פגישות לסיעור מוחות במתנ"סים ובבתי הספר המשותפים, קו חם למענה טלפוני בכל שעה למי שזקוק לפתרון/גישור סכסוכים. אבל לא בדגש רק על אירועים שליליים, אלא גם ביוזמה לפעילויות משותפות כמו פרוייקט "תפוזייך יפו" לשתילת עצי פירות הדר ברחבי יפו או סיורים מודרכים ביפו על ידי אנשי מפתח בקהילה להכרת הקהילה הפלסטינית למשל.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאול מזרחי, המייסד והבעלים של הבארבי. כבר לא זוכרת מתי התחלנו לצאת לרחובות להפגין ואפילו עזבנו את העיר עד לבלפור. אבל תוך כדי התקופה הזאת, כשהאישי והתרבותי הפכו פוליטיים יותר ויותר, הבארבי הפך להיות מרחב מוגן בשבילי. עם הדכדוך והייאוש מול מה שקורה ברחובות, איך שאני נכנסת לחשכת החלל העצום כשמעליי השנדלייר המיתולוגי (שעבר בהצלחה למשכן החדש בנמל יפו), עוד לפני שההופעה מתחילה, אני מרגישה בבית. אפשר להגיד שזה כמו קייטנה של גדולים. לבוא לשעה וחצי שעתיים למפגש מנחם, לקבל חיבוק יחד עם עשרות אנשים ששותפים לטעם המוזיקלי שלי, שזזים יחד. מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע. אז תודה שאול, על מעוז השפיות הצנוע הזה, על הטעם המשובח, על היצירתיות ועל האוזן הקשבת.
מה יהיה?
אני לא יודעת. אני לא מהמתפכחים ולא מהמחזיקים בדרכון זר. אני גם מאמינה גדולה בשגרה ולוקחת כל יום ביומו. "חיה לי מיום ליום" תמיד היה סוג של מוטו. אבן מתגלגלת כנטייה טבעית שהפכה להשקפת עולם. פילאטיס זן או משהו כזה, אם תרצו. התקופה האחרונה חידדה את ההבנה הזנית הזאת. את כישורי ההישרדות וההסתגלות המנטליים של כולם. כנראה שההסטוריה שלנו כאן באמת הכינה אותנו ליכולת המנטלית הדו-קוטבית המופרעת הזאת, וכן, זר לא יבין זאת. כנראה שרק ילדים ישראליים שחיים הלם קרב כבר מהרחם. החיים, למרות שהם תפלים מאוד כרגע, מחייבים בעיניי להמשיך לעשות טוב, גוף ונפש, לעצמנו ולקרובים אלינו, ולדאוג לשפיות מסויימת גם אם היא זמנית.