המים הקדושים ומפלצת הבטון המכוערת. זאת העיר של שירה פרבר

שירה פרבר היא שחקנית, יוצרת, במאית וכותבת. בימים אלה היא משחקת בתפקיד רחל פן, אשתו של אלכסנדר פן, בהצגה החדשה של תיאטרון ניקו ניתאי "הייתי והנני – אלכסנדר פן", בבימויה של דורית ניתאי נאמן (לפרטים וכרטיסים) . במקביל, פרבר מופיעה עם המופע שלה ״פגישה עם משוררת״ אודות לאה גולדברג. 

>> מרכז התרבות הכי סקסי בעיר והיריד שמרגיע עצבים. העיר של דניאל בגנו
>> אופטימיות זהירה והבורקאסון לשבור איתו דיאטה. העיר של איתי סגל

1. בריכת גורדון

גורדון זה המקווה שלי. כשאני לא בארץ אני מתגעגעת למשפחה, לחברים ולגורדון. מבחינתי אלה המים הקדושים. שני קילומטר שחייה על הבוקר בגשם או בחום, וזה הריסטרט שלי. אני יוצאת עם חיוך רחב ואופטימיות גדולה שמחזיקה לפחות עד שאני עולה על האופניים. 26 שנים אני מנויה, הגעתי הריונית ומאז עשיתי שם חברויות קרובות ומפגשים יומיומיים של חיוכים ושיחות סביב המים. הרגשה של מועדון חברים נושא סוד באי קטן של שפיות בתוך המציאות הנוראית שלנו.
אליעזר פרי 14

אי קטן של שפיות. בריכת גורדון (צילום: שאטרסטוק)

2. הסטודיו למשחק ניסן נתיב

חלפו הרבה שנים מאז שסיימתי את הסטודיו במשכנו הישן והקטן בלב תל אביב. היום הוא שוכן במבנה לתפארת ביפו, ופעמיים בשבוע שאני מלמדת בו וזוכה לצפות בכישרונות הצעירים. "תיאטרון הבית" במשכן מעלה את הפקות התלמידים והפקות פרינג' משובחות אחרות שנבחרות בקפידה, ולקינוח יש קפה משובח או צ'ייסר אצל ניסו. לולא מצוקת החניה, זה היה מקום מושלם.
נועם 5

כשרונות צעירים. סטודיו ניסן נתיב, תיאטרון הבית וניסו (צילום: גד קינר קיסינגר)

3. תיאטרון ניקו ניתאי

אני חלק מאנסמבל התיאטרון שהשנה סוף סוף מצא לו משכן קבוע בבית טפר שבדרום תל אביב. המקום הקטן והצנוע משדר ביתיות ואם מגיעים מוקדם להצגות, אפשר לשוטט בין האאוטלטים בבניין ובבית פנורמה שממול. בניגוד לכל מקום אחר בעיר, שם יש חניה בשפע.
תל גיבורים 5

הצגה מתיאטרון ניקו ניתאי

4. צוותא

אני אוהבת את המקום הזה שהוא סמל לשוליים איכותיים, על הצגות הפרינג', ההופעות והערבים הספרותיים שלו. יש לו ניחוח של פעם במובן הטוב; פעם פשוט, תרבותי ואופטימי. אני מתגעגעת ללולה והסיגריה הנצחית שלה שהייתה על הקופה ותמיד קיבלה אותי במחמאות. הופעתי לא מעט באולמות התיאטרון ובשנים האחרונות, בכל שישי אנחנו, חבורת שחקנים, נפגשים למה שנקרא ה"אקטורס סטודיו" – חדר הכושר שלנו, בו אנחנו מעלים סצנות, מתנסים ומנסים חומרים שונים. על הכל מנצח בתשוקה והתמסרות אין קץ עודד קוטלר, אבינו מלכנו.
אבן גבירול 30

חדר הכושר של השחקנים. צוותא (צילום: www.pikiwiki.org.il, מתוך אתר פיקיויקי)

5. הסינמטק

געגועים למבנה הישן בפטמן כשהייתי יוצאת עם נעלי הבלט מביכורי העיתים לאיזה פאזוליני פליני או גודאר. אבל יש יתרונות למבנה החדש, ארבעה אולמות ממוזגים (לא לשכוח סוודר), מי שתייה ממתקן בחינם, לא מעט תאי שירותים, אפשרות להחתמת כרטיס הסרט להנחה בחניון ודוקאביב, הפסטיבל האהוב עלי. ולא פחות חשוב, אין סכנה שילעסו לך פופקורן באוזן.
הארבעה 5

ללא סכנת פופקורן. סינמטק תל אביב. צילום: עיריית תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

כיכר אתרים. פיל לבן, מפלצת בטון החוסמת את הים ומכערת את העיר, וזה עוד כלום לעומת מה שקורה למטה. החניון הוא גן חיות של חולדות בגודל חתול וג'וקים נו, בגודל עכבר, וריח השתן שממלא את האוויר הדחוס. אם הזדמנת לשם בשבת בצהריים ולמזלך נדמה לך שמצאת חניה, מיד יצא מהמכונית שלו גברתן שיסביר לך בקללות עסיסיות שרק נדמה לך שהגעת לשם לפניו, ואם לא תביני את תנועות ידיו אולי גם תזכי לחוש אותן על גופך. זכיתי לראות את התצוגה הזאת לא אחת. גן חיות אמרתי? מה שאפילו יותר מעציב אותי הוא שלא רחוק משם, בים, בחורף, כשסוף סוף טמפרטורת המים מאפשרת שחיה וגם המדוזות עוזבות – כל הביוב של תל אביב מוזרם אליו. אולי די?

אולי די? כיכר אתרים (צילום: אביטל בשן)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קשה לי לדבר על אירוע חשוב יותר מלקחת חלק בתמיכה כלשהי במשפחות החטופים. אני באמת לא יודעת איך אפשר לחיות את החסר הזה של החטופים שלנו, זה לא אנושי. לפעמים יוצא לי בשער בגין לחבק אימא אמיצה שבכוחות בלתי מוסברים קמה וצועקת את הכאב והרצון הכל כך קיומי להשבת ילדה. הלב נקרע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אוהבת לבקר במוזיאונים בכל העולם. בארץ, מוזיאון תל אביב הוא האהוב עלי. מאז פרוץ המלחמה פתח לי את הלב במיוחד הביקור בתערוכה "לתפוס רגע חולף" – תערוכת אמנות אימפרסיוניסטית לציון 150 שנה לתערוכת האימפרסיוניזם הראשונה בפריז ב-1874. רוב העבודות שייכות לאוסף המוזיאון אבל התצוגה שלהן יחד היא עוצמתית ואסקפיסטית. שווה גם להציץ על "אשד", העבודה המיוחדת של אמן התאורה מוחמד אבו סאלמה, העשויה משרשראות המתכת המשמשות לדיסקית בצבא והיום יותר מכל, לדיסקית ההזדהות עם משפחות החטופים. האור המשתנה במשך היום על העבודה הסטטית מעניק לה משמעות של משך, שהות וציפייה מול הזמן שקפא. מי שיזם את העבודה הוא דודי פלג, מנהל התרבות של המוזיאון שאם לומר את האמת, הקפיצות למוזיאון הן תירוץ טוב לשתות איתו קפה.

פייר-אוגוסט רנואר, מתוך "לתפוס רגע חולף" במוזיאון תל אביב. צילום: מרגריטה פרלין

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
להתנדב ולתרום למטה המשפחות להחזרת החטופים. זה הדבר הכי חשוב, ללא החזרה מיידית של אלא שהופקרו ב-7 באוקטובר, לדעתי, אין לנו זכות קיום במדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל אחד שבמוצ"ש עוזב הכל ויוצא להפגין למען השבת החטופים והפלת ממשלת ההפקר. כי מי שהפקיר חייב להחזיר. זה נכון לא רק לגבי תל אביבים.

מה יהיה?
רע ומר. אם לא נילחם להפלת הממשלה הקיצונית הזאת סופנו קרב. בסוף תהיה כאן מדינת הלכה ותהליך פירוק החברה הישראלית מבפנים יושלם.