שפילברג הרוויח את האוסקר שלו. "הפייבלמנים" הוא סרט נפלא

לאורך הקריירה הקולנועית הארוכה והמגוונת של סטיבן ספילברג – מהקולנוענים המצליחים בתולדות הקולנוע – הוא יצר כמה סרטים אישיים, שבהם שילב אלמנטים אוטוביוגרפיים בעלילות על חיזרים ובסיפורים של אנשים (אמיתיים) אחרים. כבן להורים שהתגרשו בנעוריו, הוא עסק לא פעם במשפחות מפוררות. לפני כעשרים שנה הוא אף אמר ש"'אי.טי.' הוא התוצאה המטאפורית של מה שקרה בחיי ו'תפוס אותי אם תוכל' הוא התוצאה המילולית". אבל אלה תמיד היו משפחות נוצריות. כשפנה לעסוק בנושא היהודי הוא הרחיק אותו מהמשפחה שלו, וסיפר על גוי שהציל יהודים בשואה ב"רשימת שינדלר". רק כשהגיעה הקורונה, וספילברג הסתגר בביתו עם משפחתו, הוא חשב שאולי הגיע הזמן להוריד את המסכות ולהעלות על המסך את זיכרונות הילדות שלו. כלומר, לחזור לשורשיו כשפילברג – בן למשפחה של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהחל לעשות סרטים בילדותו כדרך להתחבב על הגויים.

יחד עם המחזאי (היהודי) טוני קושנר, שכתב עבורו את "מינכן" ואת "לינקולן", שפילברג עיצב את זיכרונותיו לתסריט, ושינה את שמות הדמויות כדי לאפשר לעצמו חופש יצירתי. למשפחה בסרט קוראים פייבלמן, שמשמעותו בעברית איש המשל, או איש המעשייה – שם שאין מתאים ממנו לשפילברג מספר הסיפורים (שפיל ביידיש זה מחזה). השם הזה מרפרר גם לסרט האנימציה "פייבל והחלום האמריקאי" ששפילברג הפיק ב-1986 – על משפחה של עכברים יהודים שמהגרת לאמריקה (גם אם באנגלית האיות של פייבל העכבר מעט שונה) – ובו התייחס לראשונה, בעקיפין, ליהדותו.

לא מעט במאים מגיעים בשלב מסוים בקריירה הקולנועית שלהם להקדיש סרט לזיכרונות הילדות והנעורים שלהם. טריפו ("400 המלקות"), פליני ("זיכרונות"), וודי אלן ("ימי הרדיו") ופאולו סורנטינו ("יד האלוהים") עשו את זה, ולפני שנה קנת בראנה הלך לשם בסרטו "בלפסט", שגם הוא נולד כתוצאה מהסגר בקורונה. כולם חזרו לילדותם בגיל הרבה יותר צעיר משפילברג בן ה-75. נראה שהוא נזקק לשנים רבות כדי לפתור עם עצמו את יחסו ליהדותו ולמשבר היחסים בין הוריו, שהסרט הזה הוא בעיקר עליהם. על עצמו הוא מספר בעיקר דברים שקשורים לקולנוע. וזה המקום לעצור ולכתוב ש"הפייבלמנים" הוא סרט מקסים ביותר, שופע סצנות יפהפיות ומאוכלס בדמויות שובות לב, ושהתענגתי עליו לכל אורכו (שעתיים וחצי), אף שחציו הראשון פחות מגובש מבחינה דרמתית.

עיניים פעורות לרווחה. אה, סליחה. זה בימאי אחר. "הפייבלמנים". צילום: יח"צ

מי שמכיר סיפורים ששפילברג סיפר על פני השנים יזהה מייד חלק מהסצנות בסרט (בהן סצנת הסיום), שמשחזרות אותם אחד לאחד. סצנות אחרות הוא שמר בסוד במשך שנים רבות, אך בראיונות הוא מספר שגם הן מבוססות על אירועים שקרו פחות או יותר כמו שהם מופיעים על המסך. הסרט ארוז בין שתי סצנות מלבבות שמוקדשות למפגשים של סמי/סטיבן הצעיר עם הקולנוע. בפתיחה סמי הילד (מתאו זוריו פרנסיס דה-פורד) מבקר לראשונה בקולנוע שם הוא רואה את "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל ב. דמיל מ-1952. הסרט אמנם נחשב לאחד מזוכי האוסקר הגרועים בכל הזמנים, אבל תאונת הרכבות מותירה על סמי רושם אדיר. עיניו הפעורות של הילד למול החיזיון הקולנועי הזה יישארו איתנו לאורך כל הסרט. הדימוי הזה שופך אור על הרפרטואר הקולנועי של שפילברג, ששיחזר את תחושת הפליאה הראשונית בכמה מסרטיו הטובים ביותר.

לחנוכה, אבא של סמי (פול דאנו) קונה לו לבקשתו סט של רכבת ומסילה, וסמי מייד מרסק אותה. אמו (מישל וויליאמס) מבינה שהוא צריך לתעל את הטראומה שחווה בקולנוע באמצעות שחזורה בסרט, ונותנת לו בסתר את מצלמת ה-8 מילימטר של אביו. כך מתחיל הקשר המשולש בין סמי לקולנוע ולאמו. המשולש הזה יחזור באחת הסצנות מהותיות בסרט, שבהן סמי בן העשרה (גבריאל לאבל) יגלה משהו על אמו דרך מצלמתו, ויופתע לגלות שהמצלמה רואה דברים שהוא לא ראה בעין לא מזוינת. וזה יטלטל את עולמו. זה נראה כמו רפרנס ל"Blow Up" של אנטוניוני מ-1966, אחד הסרטים הגדולים על אמן ואומנותו, אבל שפילברג מספר שכך בדיוק היה.

אבא ברט הוא מהנדס חשמל המעורב בשלבים המוקדמים של פיתוח המחשב, ואמו מיצי היא פסנתרנית קונצרטים שמופיעה רק מעט, כי אלה שנות החמישים השמרניות והיא נדרשת להקדיש את עצמה למשפחה. השניים מאוד אוהבים זה את זו, אבל פרט לילדים ועניינם המשותף במוזיקה קלאסית אין ביניהם יותר מדי נקודות חיבור. חלקו הראשון של הסרט, שבו בני המשפחה עוברים מניו ג'רזי לאריזונה בעקבות עבודתו של האב, ואליהם מצטרף ידיד המשפחה בני (סת' רוגן בתפקיד לא טיפוסי), מתבונן ביחסים בין ההורים דרך עיניו של שפילברג הבוגר מעל לראשו של בן דמותו הצעיר בסרט. זה מבט נוגה על אנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם להיות הורים טובים, אך בסופו של דבר נאלצים להודות בכך שלא נועדו להיות ביחד. בזמן שברט פורח בעבודה, מיצי מחפשת פורקן לנטיותיה האומנותיות המתוסכלות ואת תשומת לבו של מישהו שיבין ללבה. דאנו נפלא בהופעה שקטה, ולוויליאמס יש רגעים טובים יותר ופחות (בעיקר אלה שבהם בולט המבטא המוגזם שאמצה לעצמה), אבל הטובים גוברים. יפה לראות שממבט מאוחר של גבר בוגר שהפך בעצמו לאבא ולסבא, שפילברג אוהב מאוד את שני הוריו.

כל הזמן הזה סמי הילד וגם הנער שרוי בעשיית מערבונים, סרטי מומיות וסרטי מלחמה, שבהם אחיותיו מלוהקות לתפקידי נשים מצווחות. מדובר ברצף של סצנות משובבות לב ונפש, מבוימות עם המון אהבה לקולנוע, ולאהבת קולנוע, ומעוטרות בדימויים נפלאים. אבל בשלב הזה של הסרט מורגש מעין חלל דרמתי במרכז הסרט, כי דמותו של סמי בעיקר מסתתרת מאחורי המצלמה, ולפעמים גם בתוך ארון (בין השאר זה סרט על יציאה מהארון כיהודי). לכן חלק מהסצנות נראות קצת תלושות זו מזו. ואז מגיע לביקור ג'אד הירש בתפקיד הדוד בוריס, שמספר לסמי על עבודתו בקרקס ובהוליווד, ולמשך כמה דקות הוא גונב את הסרט. זאת הופעה דשנה ועסיסית שללא ספק תסדר להירש מועמדות שניה לאוסקר, ואני מהמרת שהוא גם יזכה. בכלל, "הפייבלמנים" הולך לזכות בהמון מועמדויות לאוסקר, וכולן יגיעו לו.

במערכה השלישית והאחרונה, כשהמשפחה עוברת לצפון קליפורניה, סמי המתבגר עובר למרכז הסיפור, והדרמה מתגבשת סביב דמותו. בתיכון החדש הוא מתמודד לראשונה עם אנטישמיות מצד חבריו לספסל הלימודים, ועם אהבה ראשונה לנערה נוצרית אדוקה (קלואי איסט הנהדרת) שנדלקת עליו דווקא בגלל שהוא יהודי, כמו ישו. אלה מרכיבים קלאסיים של סיפור התבגרות, אבל הדמויות מפתיעות אותנו ומרגשות אותנו, ובסצנות האלה ניכר כשרונו הרב של קושנר כתסריטאי.

גם בקליפורניה סמי מצלם סרטים כדי להתקבל בקרב החבר'ה, וזה מוביל אותנו לסצנת הסיום הנהדרת, שהיא הצדעה נפלאה, מצחיקה ומרחיבת לב לאומנות הקולנוע, לבמאי הגדול ג'ון פורד (דיוויד לינץ' בהברקת ליהוק), ולשיעור שהוא לימד את שפילברג בן העשרה.

4.5 כוכבים
The Fabelmans. בימוי: סטיבן ספילברג. עם פול דאנו, מישל וויליאמס, סת' רוגן, ג'אד הירש. ארה"ב 2022, 151 דק'