"באטמן" פוגש את "הסופרנוס": כשהריאליזם נכנס לסדרת קומיקס

לא יאמן שזה סוף סוף קרה, הגיע הרגע לו כולנו חיכינו – התקיים טקס פרסי אמי ו-HBO יצאו ממנו בידיים כמעט ריקות. ואולי יש מי מכם שיצא מודאג מטקס פרסי הטלוויזיה המפורסם – אחרי הכל מדובר בערוץ הטלוויזיה שהוא שם נרדף לסדרות איכות – אך אל דאגה, ב-HBO דאגו לפצות על כך מיד אחר כך, עם "הפינגווין", סדרת הפשע החדשה בכיכובו של קולין פארל, שחוזר לחליפת השומן של הדמות אותה גילם ב-"באטמן" של מאט ריבס מ-2022. 

>> זה היה צריך לקרות מתישהו: ראיין מרפי הסתבך עם רוצח

הסדרה המצופה ממשיכה בדיוק איפה שהסרט עצר, תוך התמקדות בדמותו של הפנגווין רגע אחרי שראש משפחת הפשע המפורסם של גותהאם קרמיין פלקונה נרצח באכזריות על ידי איש החידות שהציף את העיר. הצופה מצטרף למסע של הפינגווין, במהלכו הוא סולל את דרכו בעולם הפשע של גותהאם כדי למלא את החלל הריק שנוצר.

הפינגווין – אוסוולד צ'סטרפילד קובלפוט השלישי בשבילכם – מוצא את עצמו מול שלושה יריבים מרכזיים, הראשון בהם הוא אלברטו פלקונה – "רוצח החגים" ברומן הגרפי המדהים Batman: The Long Halloween, ממנו מאט ריבס שאף המון השראה עבור היקום הקולנועי האלטרנטיבי הזה. הפעם אלברטו פחות מזכיר רוצח סדרת מפורסם, ויותר את אבי הטחול מאלי אקספרס – אבל בקטע טוב. גם סופיה פלקונה, שלרוב מתוארת כרוצחת מפחידה וגדולת מימדים, מקבלת טוויסט מעניין עם הליהוק היוצא מן הכלל של כריסטין מילוטי לתפקיד. היא עדיין מצליחה להיות מפחידה גם בלי הגודל הפיזי והצלקות – מספיק מבט אחד ממנה כדי להבין שאתה גמור. היריב השלישי של הפינגווין הוא סלבטור מרוני, עוד דמות ותיקה מהעולם התחתון של גותהאם והיריב המרכזי של משפחת פלקונה, שכרגע יושב בכלא בגלל קובלפוט (איך לא?). 

בשבילי, אדם שקורא מילדות את הסיפורים על המליונר בחליפת העטלף, כמות כזאת של נבלים ותיקים גורמת לי להסתחרר מאושר – בטח כשרואים אותם באור שונה לגמרי ממה שאני רגיל. הפרשנות של מאט ריבס מעניינת בעיקר כי הוא לא נכנס עד הסוף לעולמות היותר פנטסטיים של באטמן, כפי שהעיד על כך בעצמו לא מזמן.. בניגוד לנבלי קומיקס אחרים (גם של DC וגם של מארוול), הנבלים של באטמן מחזיקים במטען פסיכולוגי מורכב יותר ממה שאנחנו רגילים, וזה מה שנותן להם את תחושת הריאליזם, גם אם הן לא ריאליסטיות בהגדרה. "הפינגווין" לוקחת את אותם יסודות ריאליסטיים שעבדו כל כך טוב בסרט, מוסיפה להם וייבים של "הסופרנוס", ואפילו נותנת לנבל המפורסם רובין משלו, נער בשם ויקטור אגילר (רנזי פליז).

התסריטאים והמפיקים הבינו שאי אפשר לייצר דרמת פשע רצינית ללא דם, ולכן האווירה כאן הרבה יותר בוגרת ממה שראינו עד עכשיו בסרטי באטמן, אבל תמיד, עד גבול מסוים. גם אם יש רגעים מדממים בסדרה, הם אף פעם לא גולשים לגרוטסקה, אלא נשאר מקורקע וכתוב חכם. ואם יש עירום, הוא לא מרגיש פורנוגרפי. הדגש על מה שקורה בגותהאם ועל האופן בו היא מתפתחת עדיין קיים, ובניית העולם החכמה והמדודה של מאט ריבס מורגשת, ולא מעפילה על ההתפתחות של הפינגווין. החיכוכים האלה בין הפינגווין לעיר הם מה שהופך את הסדרה לכל כך טובה, והם משרים אווירה שבסוף הסיפור הזה, ההמתנה תשתלם. 

האלמנטים הבאטמניים של "הפינגווין" הם נקודת חוזקה עבור הסדרה, שמציגה לנו דמויות מוכרות ואהובות באור חדש לגמרי, אבל מה שהופך את הסדרה לבאמת מיוחדת הוא הזרקור על דמות אחת שאף אחד לא לוקח ברצינות. התפקיד שדני דה ויטו עשה אמנם היה מבדר, אבל הוא מפספס לגמרי את העומק של קובלפוט, וכך גם כל גרסה אחרת שלו שראינו בקולנוע ובטלוויזיה. ואלו לא רק היוצרים שפספסו עד כה את העומקים אליהם הפינגווין יכול לצלול (סליחה, משחק מילים בטעות), אלא גם הדמויות הסובבות אותו, שמזלזלות בו ולוקחות אותו כמובן מאליו. ויותר מכל – הקהל פספס כל כך הרבה הזדמנויות להסתכל על אוסוולד קובלפוט כעל דמות מורכבת ומעניינת, ואולי בגלל זה הסיפור של הסדרה "הפינגווין" הוא גם הסיפור של הפינגווין עצמו. למרות שהשנה HBO פספסו לגמרי עם פרסי האמי, יש לי הרגשה שבעונת הפרסים הבאה הם יהיו חייבים למאט ריבס טובה.
"הפינגווין", HBO, פרק ראשון עכשיו ב-Yes, סלקום TV וב-Hot