"הפרד": קלינט איסטווד עושה קיטש גזעני וזה לא נעים בכלל

זוכרים שלפני עשר שנים קלינט איסטווד אמר שהוא פורש ממשחק? אז אמר. מה ששכנע אותו לחזור למסך הוא כתבה ב"ניו יורק טיימס" על סבא זקן בשם ליאו שארפ, ששימש כבלדר סמים של קרטל מקסיקני. בסרט שמו של הגיבור שונה לארל סטון, כדי לאפשר לתסריטאי ניק שנק ("גראן טורינו") יד חופשית. התוצאה היא סיפור מחמם לב על גזען חמוד שהפיכתו לבלדר סמים מאפשרת לו להיות אבא ובעל טוב יותר. בשעה הראשונה זה די נחמד, אבל ככל שהסרט מתקדם אל הסצנה עתירת הדמעות בבית המשפט, העיוות המוסרי שלו מתחיל להעלות ריח רע.

בקריירה הארוכה שלו, איסטווד (88) גילם לא מעט פושעים ושוטרים, אבל מעולם לא חטא בשילוב כה גס של גזענות, סקסיזם, סמים ממקסיקו וקיטש, מה שהופך את הסרט לביטוי מושלם של עידן טראמפ, וככל הנראה מסביר את הצלחתו הקופתית באמריקה.

 

 

 

 

 

 

 

עוד ביקורות קולנוע:
"המועדפת" צריך לקבל אוסקר ולו בזכות קלוז אפ עוצר נשימה אחד
"האשמים": מה קורה כשהצופים יודעים בדיוק מה שיודע הגיבור?
"ספר ירוק" הוא מלכודת אוסקרים שאי אפשר לסרב לה

כאמור, זה מתחיל נחמד. סטון, מטפח פרחים מסור לעבודתו, אינו טורח להגיע לחתונת בתו (אליסון איסטווד, בתו של הבמאי), אבל היא טיפוס די מעצבן אז אפשר להבין אותו. כשהאינטרנט מביא אותו לפשיטת רגל, סטון מקבל הצעה שהוא מתקשה לסרב לה. הנהג הקשיש, המתגאה בכך שמעולם לא קיבל דו"ח תנועה, יוצא לדרכים, ואף שאינו חוגר חגורת בטיחות, אף אחד לא מעיר על כך – כנראה משום שזה היה פוגע בדימוי הגברי של האקדוחן לשעבר.

במסעותיו הוא נתקל בלסביות על אופנועים שהוא חושב שהן גברים, ובמשפחה שהוא מכנה "negroes" ("כושים"), אבל הוא אדיב לכולם ולכן אנחנו אמורים לגחך בהבנה, ולחשוב שהוא לא באמת גזען וסקסיסט אלא רק זקן מנותק מהזמנים. הבעיה היא שהסרט, בבימויו של אותו זקן, מתענג על זה יותר מדי.

בינתיים המנהל לאכיפת סמים בשיקגו ממנה את בראדלי קופר לאתר ולעצור את הבלדר המכונה "סבא" – כינוי שמשום מה לא גורם לאף אחד לחשוד שאכן מדובר בסבא. קופר ואנשיו פורסים רשת רחבה אך הסבא חומק להם שוב ושוב מבין האצבעות, ומהתל בשוטרים לקול צהלת הצופים, גם במחיר חוסר אמינות משווע (באחת הסצנות השוטרים מחפשים סמים בטנדר שחור החונה בחניון של אכסניה, ומשום מה לא מבחינים בטנדר השחור השני שחונה שם). ובינתיים סטון מגשים את החלום האמריקאי – עושרו החדש מאפשר לו להפוך לנדבן והוא זוכה לשכב עם זונות מקסיקניות תאוותניות (בסצנה מביכה במיוחד) במקביל להפיכתו לאיש משפחה חם (דיאן וויסט מגישה הופעה מוזרה בתפקיד גרושתו שעדיין אוהבת אותו).

בעוד הוא נישא על גבי חינו כסבא חביב, סטון מוקף בפושעים מקסיקנים אלימים שגם אותם, או לפחות את חלקם, הוא מצליח לכבוש. אפילו השוטרים הופכים לכלבלבים בנוכחותו, וכשהוא סוף סוף נלכד הוא מקפיד לשמור על כבודו הגברי היקר מכל. הרי האיש לחם במלחמת קוריאה.

לפני ארבעה חודשים הוקרן בארץ "הג'נטלמן והאקדח" של דיוויד לאורי, עם רוברט רדפורד בתפקידו הקולנועי האחרון (כך לפחות הכריז) כשודד בנקים אדיב. גם הסרט המקסים והלא מתחסד הזה נוצר בהשראת סיפור אמיתי, אך עוצב כמחווה לכוכבו – זה נראה כמו סיפורו של הסנדנס קיד אילו שרד את בוליביה ודילג למאה העשרים. ב"הפרד", לעומת זאת, אין התייחסות לסרטיו הקודמים של איסטווד או לדמותו הקולנועית (ב-1970 הוא אמנם כיכב ב"Two Mules for Sister Sara" אבל אין קשר בין הפרדים). אם כבר, נראה שבזקנתו הוא הפך לג'ון וויין – רפובליקאי קונסרבטיבי שלא הייתה לו בעיה לגלם גזען, אבל סירב לגלם פחדן. שאף אחד לא יעז לומר שהוא לא גבר.

סרט על: קשיש שמאבד את מקור פרנסתו הופך לבלדר של קרטל סמים

ללכת? לא. איסטווד עושה קיטש, וזה לא נעים לראות