הסרט הזה הוא מכתב אהבה נוסטלגי לקולנוע. כן, עוד אחד

כבר כתבתי כאן על כך שהמשבר בתעשיית הקולנוע שחוללו הסגר בימי הקורונה והתעצמות שירותי הסטרימינג הכניס קולנוענים למצב רוח נוסטלגי, והביא עלינו סרטים כמו "הפייבלמנים", "בלפסט" ו"בבילון" המתרפקים על הקולנוע של פעם. אל אלה מצטרף עכשיו "הצגת הקולנוע האחרונה" שהודו שלחה לאוסקר (הוא הצליח להשתחל לשורט ליסט אבל לא המשיך משם למועמדות). סרטו של פאן נאלין ("סמסרה") מתואר בכל מקום כסמי-אוטוביוגרפי. כמו נאלין, גם סמאי בן התשע עוזר לאביו למכור תה בדוכן שלו שבתחנת הרכבת בכפר במדינת גוג'אראט, וחומק מבית הספר לבית הקולנוע. אלא שנאלין בחר למקם את הסיפור לא בשנים שבהן הוא עצמו היה ילד, אלא ב-2010, והסיבה לכך מתבררת לקראת סוף הסרט.

כמו ש"בבילון" מתרחש ב-1927, השנה שבה הקולנוע החל לדבר, גם "הצגת הקולנוע האחרונה" מתאר חידוש טכנולוגי שחולל משבר עבור רבבות אנשים שהתפרנסו מקולנוע. ב-2010 מקרנים דיגיטליים החליפו את מקרני הפילם בבתי הקולנוע, ורבים מהמקרינים הוותיקים איבדו את עבודתם. המשבר הזה מיוצג בסרט באמצעות דמותו של פאזאל, מקרין בבית קולנוע שאינו יודע אנגלית, והמיומנות שפיתח במהלך שנים רבות של טיפול בפילם אינה נדרשת עוד. "הצגת הקולנוע האחרונה" הוא כל כולו נוסטלגיה למוחשיות של הפילם ולפלא של קרני האור שמספרות סיפורים.

צ'יקן טיקה תמורת סרט? דיל טוב. "הצגת הקולנוע האחרונה" (צילום: יחסי ציבור)

פאזאל הוא אביו הקולנועי של סמאי, שמלמד אותו את רזי ההקרנה בתמורה לארוחות הצהריים הטעימות שאמו של הילד מכינה עבורו (כן, הדמיון ל"סינמה פרדיסו" בולט). אביו האמיתי – ברהמין שירד מנכסיו – מתנגד לצורת הבידור הנחותה הזו. איכשהו הוא לא מבחין שסמאי מרבה לחמוק מבית הספר ולנסוע ברכבת לעיר הסמוכה כדי לראות סרטים. אחרי שהוא נלכד מנסה להסתנן לאולם, הילד העני מוזמן על ידי פאזאל להצטרף אליו בחדר ההקרנה. סמאי מתרגש מהאופן שבו האור לוכד את הדימויים וסוחף אחריו את חבריו בכפר. יחד הם מנסים לבנות מקרן משלהם, כדי להקרין לעצמם גלגלי סרטים שהם מפלחים מתחנת הרכבת.  

באמצעות הסיפור על השלבים השונים בפיענוח האופן שבו חתיכת פילם גנובה הופכת לתמונה נעה על הקיר, "הצגת הקולנוע האחרונה" כמו משחזר את התפתחות הקולנוע בימיו הראשונים, עד שלב הסאונד. נאלין אף משלב בסרט סצנה שכמו נגזרה מהקומדיות האילמות של בסטר קיטון, שבה סמאי וחבריו מסיעים את עצמם לבית הקולנוע באמצעות עגלה שמוּנעת על מסילת הרכבת במנגנון ידני. יש לציין שבמקביל לפאזאל, גם אביו של סמאי יאבד את דוכן התה שלו לקדמה טכנולוגית – חשמול מסילת הרכבת.

ילדים מאוד חמודים בסצנות שובות לב. "הצגת הקולנוע האחרונה" (צילום: יחסי ציבור)

קטעי הסרטים שמוקרנים בבית הקולנוע הם ממיטב התוצרת הבוליוודית – מיוזיקלס צבעוניים עם כוריאוגרפיות המוניות. עבור צופים הודיים הרגעים האלה מעלים אנחות של נוסטלגיה, אבל גם צופים שאינם מעורים בקולנוע הבוליוודי מתרשמים מהאנרגיה היצירתית. הילדים מצליחים לפענח כיצד להקרין את קטעי הסרטים הגנובים בבניין נטוש, אך אצלם הסרטים המוזיקליים הופכים לאילמים. באחד הרגעים היפים והמרנינים ביותר בסרט, הם מוצאים פתרון גם למחסור בסאונד. 

סמאי ושאר הילדים מאוד חמודים, והסצנות המוקדשות להמצאה המחודשת של הקולנוע שובות לב. הדרמה המשפחתית פחות משכנעת. אמו היפהפייה של סמאי (שחקנית בוליווד ריצ'ה מינה), שרק מכינה אוכל ומשלחת לעברו מבטים אוהבים, נראית כמו כוכבת בוליווד זוהרת ולא כמו אמא כפרייה, ואביו משורטט בקווים ראשוניים כמי שממהר לשלוף מקל כדי לחבוט בבנו, עד שהוא מתהפך בבת אחת.

קולנוע יקר, איך אנחנו אוהבים אותך. שלך, אנחנו. "הצגת הקולנוע האחרונה" (צילום: יחסי ציבור)

המערכה האחרונה, שנראית מנותקת מהנרטיב של הסרט, עורכת הספד לפילם, ומרימה מחווה לקולנוענים וקולנועניות מהודו ומשאר העולם. לצד צ'רלי צ'פלין, סטיאג'יט ריי וג'יין קמפיון, נאלין מזכיר גם את סטנלי קובריק, שמוקדם יותר בסרט הוא הצדיע לו באמצעות דימוי הצפייה בסרט דרך חלון חדר ההקרנה לסיקוונס תעופת החללית דרך מערבולת של אורות צבעוניים ב"2001: אודיסיאה בחלל". זאת וריאציה יפה על מכתבי אהבה לקולנוע שכמותם ראינו בסרטים שהוזכרו בשורות שמעל.

★★★☆ 3.5 כוכבים
Last Film Show בימוי: פאן נאלין. הודו 2021, 110 דק'