"הקול בראש" משאיר את פיקסאר בראש פירמידת האנימציה

זה 120 שנה שהקולנוע מתחבט בשאלה איך לתרגם מחשבות לתמונות. הקולנוע הוא מדיום של פעולות, טוענים תיאורטיקנים למיניהם, בעוד הספרות מיטיבה לתאר את העולם הפנימי. בכל זאת, במאים כברגמן, פליני ואנטוניוני ניסו, במידות שונות של הצלחה, להחדיר את המצלמה לתוך ראשיהם של הגיבורים. לפיט דוקטר, איש פיקסאר, יש תזה שמהפכת את ההגדרות הדיכוטומיות: מתברר שמה שקורה לנו בראש זה סרט אקשן. כמו סרטי ילדוּת רבים, גם "הקול בראש" מספר על קשיי הקליטה של ילדה בבית ספר חדש, הרחק מהבית שגדלה בו, אבל הפעם הסיפור נחווה מבפנים, ממש מבפנים.

דוקטר, שגם חתום על התסריט, מתרגם קורסי יסוד בפסיכולוגיה של הילד לחגיגה צבעונית ותוססת של מטפורות ויזואליות, המחוברות לעלילת אקשן סוחפת בכיכובן של שתי דמויות נשיות. בתוך המרחב הפנימי של ריילי בת ה־11 יש מפקדה המנוהלת על ידי חמישה רגשות מגובשים – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל. לכל רגש יש צבע (כעס הוא אדום, גועל ירוקה), אישיות וקול משלו, והם מנסים לעבוד יחד עד כמה שאפשר. שמחה (איימי פוהלר) האופטימית תמיד, שמלווה את ריילי מאז היותה תינוקת, מנסה לשלוט בעניינים, אבל עצב העגומה (פיליס סמית מ"המשרד") תמיד מפריעה בלי להתכוון.

ביום הראשון ללימודים ריילי חווה רגע קשה שמערער את שיווי המשקל הנפשי שלה, ושמחה ועצב יוצאות למסע שמטרתו להשיב את העניינים לסדרם. בדרכן הן אובדות בלבירינט של ספריית הזיכרונות, פוגשות את החבר הדמיוני שנשכח מאחור (יצור מוזר ומצחיק מאוד), מבקרות בנבכי התת מודע ובאולפן הפקת חלומות, נוסעות ברכבת המחשבות ושאר הרפתקאות פרוידיאניות. סרטים שבונים עולמות דמיוניים בעלי חוקיות ייחודית לעתים קרובות מתקשים לשמור עליה לאורך כל הדרך. אבל כאן, לפחות בצפייה ראשונה, לא איתרתי פערי היגיון בתוך העולם הדחוס שבפנים.

זה היה יכול להיות מסע שכלתני בנוסח שידורי הטלוויזיה החינוכית, אלמלא היה כה מקורי, מרהיב, מותח, עתיר הברקות, שנון ולעתים מצחיק להפליא. התובנה החכמה שאליה מגיעות שתי השותפות למסע מעניקה לו הד רגשי – כשריילי מתבגרת הרגשות שלה מתבגרות איתה, ואנחנו מבינים שזה לא מקרי שעל אף ההבדלים הבולטים ביניהן, לשתיהן יש שיער כחול. מדי פעם אנחנו מבקרים גם במפקדות של אימא ואבא, שהרגשות הבוגרים שלהם כבר פועלים בהרמוניה יחסית, וכפאנץ' ליין דגול אנחנו זוכים להציץ גם לתוך מוחו של חתול. שש שנים אחרי שיצר את "למעלה" המופלא, דוקטר שב וברא סרט מסע רפלקסיבי שמותיר את פיקסאר בראש פירמידת האנימציה.

השורה התחתונה: דווקא הסרט הקצר שלפני אינו משתווה להברקה הסוחפת שאחריו