רוצח מלידה: כשבמאי גדול עושה סרט קטן רק האיכות מדברת

"סרט מקורי של נטפליקס" הוא מושג עם יחסי ציבור בעייתיים, בעיקר בזכות פאדיחות כמו "יש לו את זה", "דוכן הנשיקות" או "האיש האפור". בשירות הסטרימינג נוטים לתעדף כמות על איכות, אך למרבה המזל לא ויתרו שם לגמרי על קולנוע אמנותי, וממשיכים לעבוד עם יוצרי קולנוע בולטים ועטורי פרסים. כך יצא שבין אינספור קומדיות רומנטיות לכריסמס, נטפליקס הציגו השבוע סרט מקורי שני במספר של דיוויד פינצ'ר, אחרי "מאנק" מ-2020.

"הרוצח" הוא עיבוד לרומן גרפי צרפתי, כשהפעם פינצ'ר עובר מהרוצחים הסדרתיים האהובים עליו לעולם של רוצחים בהזמנה. מייקל פסבנדר מככב בתפקיד מתנקש קר רוח עם חיבה ללהקת הסמית'ס, שעובר בין מדינות ויבשות כמו רוח רפאים. משימה שמשתבשת שולחת את הרוצח למסע הרג במעלה שרשרת הפיקוד של מפעיליו, במעין שילוב של הגנה עצמית ונקמה על הפגיעה באהובתו.

למרות הדיאלוג הפנימי הבלתי פוסק של הגיבור, שמושמע לנו כערוץ קריינות, אנחנו מגלים עליו לאורך הסרט מעט מאוד – אפילו שם אין לנו, כי הוא מחליף בין שמות בדויים שהוא משאיל מדמויות בסיטקומים קלאסיים. את דמותו אנחנו מנסים לפצח דרך הפעולות שלו, המחשבות שלו, וגם דרך הפער בין השניים, המקומות שבהם הוא בוגד באידיאלים שהוא חוזר ומדקלם לעצמו, והרגעים שבהם הרגש האנושי מחליק ממנו בטעות החוצה.

הסרט בעצמו מיישר קו עם הריחוק הרגשי שהדמות מתיימרת להציג לעולם. זה מה שקורה, למשל, כשהמתנקש מתכונן לירות לעבר המטרה שלו, והעריכה חוזרת וקוטעת את השיר שמתנגן ברקע – How Soon Is Now של הסמית'ס – כמו כדי להפריע לקצב להפוך את הסצנה ממייגעת לכיפית ופופית.

את המועקה המתמדת של הדמות הראשית מאזן ההומור, שמשתלב בסיפור כל כך בעדינות עד שאפשר כמעט לפספס אותו. בדרכו המוזרה, פינצ'ר צוחק על הדמות ועל סוג הסרטים שבהם מככבות דמויות כאלה, מתנקשים מיומנים וקשוחים שהקרבה אחת יותר מדי שולחת אותם למסע נקמה מדמם. לכל רגע של רצינות תהומית יש רגע משעשע שיאזן אותו, מסצנת קרב שהופכת לכאוטית ועד לתגובה המבוהלת של פקיד בשדה התעופה לפרצוף החבול של הרוצח.

עוד גורם מאזן מספקות דמויות המשנה, כל אחת מהן מעניינת וצבעונית בדרכה. אחרי כמעט שעה עם רוצח שמדקלם לעצמו מנטרות לא עמוקות במיוחד, כל דיאלוג עם דמות אחרת הוא מבורך, בין אם היא רגשנית יותר, ישירה יותר או כזו שמנסה לנהל קרב מוחות במקום להתחיל מכות. גם כאן לא זוכים לצלול לעומק של אף דמות, אבל מעניין לראות את הדרכים השונות שבהם המטרות של הגיבור נלחמות על חייהן ואיך הוא מתמודד עם האתגרים שהן מציבות.

כל עוד לא לוקחים את הגיבור שלו יותר מדי ברצינות, ולא מצפים ממנו להיות משהו שהוא לא, יש לא מעט מה לאהוב ב"רוצח". זאת לא צלילה פסיכולוגית למוח של פסיכופת, גם לא מותחן אקשן עם כריאוגרפיה גרנדיוזית ברוח סרטי "ג'ון וויק". זה גם לא ניסיון של פינצ'ר להתעלות על השיאים האישיים שלו, אלא יצירה צנועה וקטנה יחסית. למרות הניכור המסוים שמאפיין את הסגנון שלו, הסרטים הכי גדולים ומעוררי דיון של הבמאי הם גם אלה שעוררו בצופים רגשות עזים מאוד, לטוב ולרע. "הרוצח" הוא משהו אחר, סרט שלא נוגע בנושאים מהותיים או מנסה להגיד משהו מורכב על נפש האדם. צריך גם כאלה.
"הרוצח", עכשיו בנטפליקס