הרימייק האמריקאי של "הגננת" לא מתעלה על המקור הישראלי

צפייה ברימייק לסרט מוכר היא תמיד חוויה מסויגת, משום שקשה להימנע מהשוואה למקור. כשמדובר ברימייק בשפה שונה, על אחת כמה וכמה במקרה הנדיר של רימייק אמריקאי לסרט ישראלי, החוויה מוזרה עוד יותר. האם הסרט החדש מצליח לבסס את הדרמה בסביבה שאליה הועתק? האם הוא מוסיף משהו למקור? בשביל מה בעצם הוא טוב? במקרה של "הגננת", שזכה לשבחי המבקרים בארצות הברית, התשובות לשאלות האלה אינן חותכות.

את הביקורת שכתבתי על סרטו של נדב לפיד כשיצא למסכים בינואר 2015 סיכמתי במילים: "יצירה מורכבת, מסעירה ומקורית במלוא מובן המילה". "הגננת" נוסח סטטן איילנד אינו מקורי מעצם הווייתו, ואפשר לומר שהוא מתפקד בעיקר כמחמאה לסרט של לפיד וכאישור לכך שמה שתואר בו תקף לא רק ביחס לתרבות המאצ'ואיזם הישראלית אלא לעולם כולו (יש דיבורים גם על רימייק סיני).

מגי ג'ילנהול ב"הגננת"

הסיפור הוא אותו סיפור. גננת מסורה (מגי ג'ילנהול), החוטאת בכתיבת שירה בינונית, מגלה שג'ימי בן החמש הוגה בבלי דעת שירים עתירי יופי המתפוגגים באוויר עד שהיא מתחילה לכתוב אותם. ליסה חוששת שאם כשרונו של המוצארט הצעיר לא יטופח בתשומת לב, הוא יידרס על ידי תרבות ההמונים והעולם ייצא נפסד. היא לוקחת על עצמה את משימת טיפוח כשרונו של המוצארט הצעיר, וזו הופכת לאובססיה לא בריאה כשליסה מתוודעת לאביו ומזהה בו איום על התפתחותו כאמן משם שהוא מעדיף שבנו ישחק בייסבול.

גם המסרים הם אותם מסרים, רק שכאן הם מנוסחים באופן מילולי יותר, מה שמשטיח את הסרט והופך אותו ממסה קולנועית עם טונים אלגוריים לדרמה עשויה היטב עם גוון פיוטי. נוסף לכך, הסרט זהיר יותר (המוצא ההודי של משפחתו של ג'ימי אינו מפותח לרובד משמעותי) וחסרה כאן החושניות המבלבלת של המקור. ועדיין, בעולם הקולנועי של היום זה סרט יוצא דופן שמפתח ברצינות נושא מהותי בלי ליפול לקיטש הטיפוסי לדרמות שבמרכזן ילדים חמודים.

ג'ילנהול (שחתומה גם כאחת המפיקות) מצוינת בתפקיד הגננת השחוקה שחווה התעוררות בנוכחותו של האמן הזעיר, וחשה חוסר אונים למול אדישותו של העולם ולמול ילדיה שלה שהיא אינה מצליחה להנחיל להם את אהבתה לאמנות. גם הבנתה שהיא עצמה נטולת כשרון אמנותי וכל שנותר לה הוא לעזור ליילד את כשרונם של אחרים נוגעת ללב. לצדה, גאל גרסייה ברנאל טוב כתמיד בתפקיד המורה לשירה שמתחיל לגלות עניין בליסה רק כשהיא מביאה לשיעורים את שיריו של ג'ימי. שאר שחקני המשנה אינם מותירים רושם (בניגוד למקביליהם בסרט הישראלי), גם משום שתפקידיהם עומעמו בתסריט פרי עטה של הבמאית שרה קולנג'לו, שזכתה על הסרט בפרס הבימוי בפסטיבל סנדאנס.

סרט על: גננת נרתמת לטפח את כשרונו של ילד משורר

ללכת? מומלץ בהחלט למי שפספס את המקור