אני הבן אדם שהצטרף לפייסבוק ב-2025. אבל יש לי סיבה טובה

>> רם גלבוע, 44, נשוי ואב לשניים, גדל וחי בגבעתיים. קראתם אותו כבר ב"ידיעות אחרונות", "בלייזר", ynet, mako, "מעריב" ו"הארץ", ראיתם ושמעתם כפרשן קרבות זירה בערוץ ספורט1, ואולי אכלתם ממנו מכות כבעל חגורה שחורה בג'יו־ג'יטסו. "הרצברג" הוא ספרו הראשון, רומן מתעתע ומשעשע שמתרחש על רקע המלחמה ומצחיק למרות שהוא עצוב. אתם יכולים (ואף צריכים!) להשיג ולקרוא אותו כאן. 

>> הקורבן הופכת לנאשמת. כך זה אלפי שנים // דליה שימקו // יוצרים כותבים
>> לקחתי את עצמי בידיים. הכל כדי שיגיע האחד // כרמל נצר // יוצרים כותבים

אני הבן אדם שהצטרף לפייסבוק ב-2025. כן. לא לטיקטוק. לא, לא לאיזו רשת חברתית חדשה, שהצעירים מצטרפים אליה עכשיו וצריך לקבל אליה הזמנה ואני בכלל לא יודע איך קוראים לה, ועוקבים בה רק אחרי חשבונות בינה מלאכותית, או מעלים בה סרטונים היישר מהדימיון לוייפ החכם באמצעות חיבור נוירו-דיגיטלי. לא לאינסטגרם, אפילו לא לטוויטר. לפייסבוק, ב-2025. לחצתי Sign Up ומיד קיבלתי טלפון מהמשרד של צוקרברג לוודא שזה בכוונה. העבירו אותי אליו והוא אמר תודה נלהבת, מאוד התרגש.

עכשיו אני גם רוצה להגיד שזה לא נכון, לא בדיוק. אבל זה נשמע קולע יותר מלהתחיל את הטור הזה ב"אני הבן אדם שהצטרף לפייסבוק בדצמבר 2024".
וזהו, עכשיו אנחנו כנים זה עם אלה. כל השאר לגבי הטלפון מהמשרד של צוקרברג כן אמיתי.
אבל אלה חלק מהדברים שאני עוסק בהם מאז שפתחתי פייסבוק. באיך הדברים יישמעו, וייראו, אבל עדיין יישארו נאמנים למציאות. כי פתחתי פייסבוק מסיבה. 

 

מה שכן, אנשים מגיבים מאוד נחמד בפייסבוק. מאוד נחמד. גיליתי שבערך כל חדשות שתעלה לפייסבוק יזכו לתגובות בסגנון: "מלך!", "אלוף", "אין אתה מהמם מהמם מהמם", "פשוט חתיך!", וכך הלאה. וזה למשל אם פרסמת "קניתי חמאה בסופר" וצירפת תמונה של החמאה

 

פתחתי עמוד פייסבוק בגלל שכתבתי ספר, "הרצברג", ואני עושה כל מיני דברים כדי לקדם אותו (את הספר, לא את פייסבוק, שצוקרברג יסתדר לבד). למשל, אתמול בלילה מישהי התקשרה ואמרה לי שהיא רוצה לעשות על "הרצברג" סקירה לאתר ספרים פופולרי – ככל שאתרי ספרים הם פופולריים – אבל היא חייבת להתפרסם בהקדם. אז נסעתי להוד השרון באמצע הלילה. שזה, בשביל אדם שהוא לא תושב הוד השרון, בערך כמו להצטרף לפייסבוק ב-2025 (או בדצמבר 2024).

או, למשל, כדי לקדם את הספר אני כותב את הטור שאתם קוראים עכשיו. אין לי שום דבר נגדכם, חלילה, אתם עושים רושם של קוראים מצוינים, אבל אתם מבינים שלא הייתי כותב אותו אם לא היה לי משהו לקדם. גם כי "טיים אאוט" לא היו רוצים שאני פשוט אכתוב כאן אלף מילה על כלום – היי, בשביל זה יש פייסבוק – וגם בגלל שזאת העבודה שלי עכשיו, לקדם את "הרצברג". סיימתי לכתוב אותו, ורותם בירון המעולה ואני סיימנו לערוך אותו, ועכשיו אני איש שיווק שלו. וכשבהוצאת הספרים "שתים" שמעו שאין לי פייסבוק, הן הסבירו לי שכדאי שאהיה שם, כי כיום שם עולם הספרות העברית מתנהל; ביקורות, המלצות, ריאיונות, קידומים. שזה, אם חושבים על זה, די אירוני. פייסבוק הכה קשות בספרות והיום היא חיה בעזרתו.

אז אם רציתי שאנשים יקראו את הספר שלי, הייתי צריך לפתוח פייסבוק כדי לספר להם עליו (יש לי טוויטר, אבל אנשים בעיקרון מגיעים לטוויטר בשביל 280 תווים, לא 280 עמודים). עכשיו, אני רוצה לומר לכם בכנות: אם הייתם קוראים את הספר שלי גם בלי לדעת עליי דבר, אז לא הייתם יודעים עליי כלום. לא היה לי פייסבוק ולא הייתי מתראיין ולא שום דבר כזה. אני מתחרט אפילו על דברים שפרסמתי בטוויטר ובעיתונות, לפני שהתחלתי לכתוב את "הרצברג", כי אני חושב שהיכרות עם היוצר משפיעה על חוויית היצירה. בקטע הזה אני עם סלינג'ר – אני חושב שברוב המקרים קריאה נקיה של ספר, בלי ידע מוקדם על המחבר, היא החזקה ביותר.

מצד שני, סלינג'ר מכר שלושים וחמישה מיליוני עותקים של "התפסן בשדה השיפון", אז הוא יכול היה להרשות לעצמו לגור בצריף בלי טלפון, או מה שהאגדה לא מספרת. היום? אתם יודעים כמה עותקים סלינג'ר היה מוכר, אם הוא היה מתבודד כמו שהוא היה, ולא היה לו פייסבוק לקדם איתו את התפסן? שלושה וחצי (לא יודע, אחד היה נמכר במבצע 1+1). מיליוני נערים היו מסתובבים בלי התחושה שהכעס הלא מוצדק שלהם מוצדק, לעזאזל, ג'ון לנון היה ממשיך לחיות, אם היה פייסבוק וסלינג'ר לא היה בו כשהתפסן היה יוצא. לא הייתם שומעים עליו.

אז היו לי בערך שלושה חודשים להיזכר בחברים ולאסוף עוקבים לפני ש"הרצברג" ראה אור, שזה לא כל כך הרבה, ב-2025, כי כולם כבר עוקבים אחרי מי שהם עוקבים. ופייסבוק לא מפיץ את הפוסטים שלך לזרים, כי אין לך עוקבים משלך, במעין מעגל כזה שאף אחד לא רואה. הנה, עד כה יש לי – תנו לי לבדוק – 274 חברים, שזה 270 ומשהו חברים יותר מאשר שיש לי במציאות, אבל לא הרבה במונחי פייסבוק. להרבה חברים שלי יש 5,000 חברים, הרף העליון ברשת. אז מה שאני עושה זה להעלות פוסטים על "הרצברג", בכוונה שאחד מהחברים המעטים שלי ישתף את זה עם החברים הרבים שלו, ושכמה מהם יקנו את הספר שלי. בערך כמו בתשדיר על איידס מהניינטיז, רק עם הספר שלי. אוקיי, תשכחו מהדימוי הזה. אני עובר הלאה.

מה שכן, אנשים מגיבים מאוד נחמד בפייסבוק. מאוד נחמד. גיליתי – אני מניח שרובכם כבר יודעים את זה – שבערך כל חדשות שתעלה לפייסבוק יזכו לתגובות בסגנון: "מלך!", "אלוף", "אין אתה מהמם מהמם מהמם", "פשוט חתיך!", וכך הלאה. וזה למשל אם פרסמת "קניתי חמאה בסופר" וצירפת תמונה של החמאה. אני מעלה פוסטים על הספר – הנה אני מחזיק אותו, הנה אני חותם בו, הנה אני מחזיק אותו שוב, כי יש גבול לדברים שאני יכול לעשות איתו – ומקבל עשרות תגובות מפרגנות (טוב, חמש). ואני לא כל כך יודע איך להגיב. אני לא כל כך טוב בזה עדיין.

 

למזלי יש לי יועצת תגובות חוזרות. קוראים לה טלי, והיא מחוייבת לנושא כי היא נשואה לי ומבוכות שלי מקרינות גם עליה. אז היא רואה את התודות שאני משיב, ועושה לי פרצוף חיובי אם הן בסדר, או מעירה לי אם אני אידיוט

 

מישהו כותב לי "רם, קראתי את הספר והוא ריגש אותי עד עמקי נשמתי. צחקתי ובכיתי וצחקתי שוב ואני חושב שחיי השתנו באופן שאבין רק בהמשך", ואני עונה לו "סבבה". עכשיו, אני רוצה להבהיר משהו: אף אחד לא כתב לי את זה. לפחות עדיין לא. נמתין. אבל אני מקבל לפעמים איחולים ומחמאות בתגובות ואני באמת לא יודע איך לענות להן. מצד אחד אני לא רוצה להיות לקוני מדי ומתעלם, אבל אני גם לא רוצה להישמע מגזימן או מתחנף. 

למזלי יש לי יועצת תגובות חוזרות. קוראים לה טלי, והיא מחוייבת לנושא כי היא נשואה לי ומבוכות שלי מקרינות גם עליה. מספיק לה שהיא נשואה לי. אז היא רואה את התודות שאני משיב, ועושה לי פרצוף חיובי אם הן בסדר, או מעירה לי אם אני אידיוט. היא תגיד משהו כמו: "יש לה שלושים אלף עוקבים, והיא כתבה בעמוד שלה שהיא ממליצה מאוד על הספר שלך, ואתה כתבת לה 'תנקס'. אולי תחשוב אם אתה יכול לענות לה קצת יותר יפה". שזאת הדרך של טלי להגיד לי לענות לה קצת יותר יפה. ואז אני עורך את התשובה, אבל משתדל שזה עדיין יישמע נאמן למקור, כדי שזה ייראה טבעי, אז אני אערוך למשהו כמו "תנק יו ורי מאץ". ומהצד השני לפעמים אני מנסה להיות נחמד מאוד ואז טלי חושבת שזה לא אמין. 

אתמול, הסופרת מירי רוזובסקי, שהיא גם המו"לית של הוצאת "שתים" בה "הרצברג" ראה אור, כתבה לי מילים יפות. זאת אומרת, זה ממש מה שהיא כתבה לי – "מילים יפות". אני מחפש בערך כל סיבה להעלות פוסטים על הספר, אז העליתי פוסט בו רואים אותו לראשונה מהצד. כתבתי "זווית נוספת ממנה ניתן להתרשם מהרצברג. מהזווית הזאת אפשר לראות שחוץ מכריכה יש בהרצברג גם דפים". ורוזובסקי ענתה לי: "דפים יפים שיש בתוכם משפטים יפים שמורכבים ממילים יפות. ומדויקות". אני מחבב את רוזובסקי, והיא כותבת מחוננת, אז עניתי לה "כל המחמאות טובות אבל מסופרת כמוך – אני באמצע "אותה האהבה" האדיר – הן במיוחד", שזה הכול נכון, ו"אותה האהבה, כמעט" באמת אדיר, אבל קיבלתי טלפון מטלי שהייתה בעבודה והיא אמרה לי שאני יכול להבא במקרים דומים להנמיך קצת בחוגת התודה. והיא צודקת. אני לא רוצה להתחיל להישמע כמו צוקרברג כשהצטרפתי לפייסבוק.
>> "הרצברג", רם גלבוע // הוצאת שתים, 294 עמ' // עורכת: רותם בירון; איור: טליה בֶּר; עיצוב כריכה: אפרת לוי // להשיג כאן