"השקט שנשאר": סרט מורכב שעובד טוב בעיקר בתיאוריה

יואכים טרייר הנורבגי הוא במאי ותסריטאי נהדר, וכבר המלצתי בחום על סרטו הנפלא ״אוסלו, 31 באוגוסט״ כשהוצג בפסטיבל חיפה 2012. שותפו לכתיבה אסקיל ווגט גם הוא במאי ותסריטאי מוכשר ביותר, וכתבתי בהתלהבות על סרטו המפתה ״עיוורת״ כשהוצג בפסטיבל חיפה 2014. אבל המפיצים בארץ לא השתכנעו לרכוש את סרטיהם הנורבגיים, כנראה משום שהם דוברים נורבגית, ורק שיתוף הפעולה השלישי, האמריקאי, של השניים מגיע לבתי הקולנוע בארץ. חבל, כי אף שיש בסרט הרבה רגעים יפים, הוא נחווה כמו עיבוד לרומן שלא נכתב, והוא פחות שלם ונוגע מסרטיהם הקודמים.

בעוד ״אוסלו״ ו״עיוורת״ הצטיינו בעיצוב עשיר ומגובש של נקודות מבט הייחודיות של גיבוריהם (נרקומן ועיוורת) ויצרו מרכז רגשי ברור, ״השקט שבפנים״ מתפזר על פני יותר מדי נקודות מבט. הסרט, ששמו העברי הגנרי הפוך משמו המקורי ״Louder than Bombs״ (כשם אלבום אוסף של הסמיתס), מספר על ארבעה גברים המתאבלים על אישה אחת שמתה שנתיים לפני תחילתו. היא מופיעה בסרטוני וידיאו ובתמונות סטילס וגם בפלשבקים ובחלומות מוזרים.

איזבל ריד (איזבל הופר) הייתה צלמת מלחמות מפורסמת ששבה הביתה רק לעתים רחוקות. צחוק הגורל הוא שזמן קצר אחרי שהכריזה על פרישה והתאחדה עם משפחתה בניו ג׳רזי, היא נהרגה בתאונת דרכים. זאת אנחנו למדים מסרט תיעודי שנערך לרגל תערוכה של תצלומיה, אלא שהאמת מורכבת יותר, כפי שעומד לגלות העיתונאי ריצ׳ארד (דיוויד סתרת׳רן) בכתבה שהוא מכין עליה. בעלה ג׳ין (גבריאל בירן), שחקן לשעבר שוויתר על הקריירה למען המשפחה ועכשיו מלמד ספרות בבית ספר תיכון, מתקשה לדבר עם בנו בן העשרה קונרד (דווין דרואיד), ובמקום זאת עוקב אחריו ממרחק בטוח. האח הבכור, הנשוי, ג׳ונה (ג׳סי אייזנברג) שב הביתה לבחור תצלומים לתערוכה ולתווך בין אביו לאחיו, אבל נראה שהוא יותר מסובך משניהם ומתקשה להתמודד עם אבהותו החדשה. שלושה סודות גדולים וכמה שקרים נלווים מייצרים מתח בין ארבעת הגברים, ועל הכל שורה מלנכוליה סמיכה.

הסרט ערוך כמו שמיכת טלאים של נקודות מבט, ולוקח לו זמן להחליט להתמקד בקונרד הצעיר, חנון מהורהר שנמשך לבת כיתה נאה שאפילו אינה יודעת את שמו (לרגע קט גם היא הופכת למספרת של הסרט). הדיוקן העצמי המפורר שקונרד כותב במטרה להציג את עצמו בפניה הוא אחת ההבלחות היפות בסרט, והוא מספק מעין מפתח לקריאת הטקסט השלם – נראה שהמבנה המפורר של הסרט נועד לתת ביטוי לחוויה האישית המעורערת של גיבוריו. זה עובד טוב יותר בתיאוריה, ועדיין רבות מהסצנות רקומות בעדינות ומעוטרות באבחנות דקות על התהוות הזיכרון.

השורה התחתונה: כמו צלחת חרסינה מעודנת שנשברה לרסיסים