תרבות של רגישות: את הטור הזה כדאי מאוד שתקראו עד "הסוף"

תמיר גבאי הוא ממנסחי "התו הרגיש", יוזמה של עמותת "מקומות שמורים" מייסודן ובניהולן של אור אלתרמן ברנע ושרון גבריאלוב, הפועלת להנגשת עולם התרבות והאמנות באופן חושי וקוגניטיבי. בעקבות שיתוף פעולה בין העמותה ואי"ב (ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון) ובתמיכת מחלקת האמנויות של עיריית תל אביב-יפו, המחזמר "הסוף", בכיכובם של עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר ואבי דנגור, יעלה בגרסת "התו הרגיש" המונגשת לקהל מבוגר על הרצף האוטיסטי ב-27.6.24 בצוותא, תל אביב ולאחר מכן יעלו הצגות נוספות בתיאטראות שונים. פרטים וכרטיסים כאן

כאדם אוטיסט עם הפרעת קשב, לפעמים אני מתהלך במרחב הציבורי בישראל בתחושת מועקה. ברור לי שמי שתכנן את הרחובות, התחבורה הציבורית והצמתים על רמזוריהם, לא בדיוק חשב עליי ועל האנשים הדומים לי, בעלי השונות הנוירולוגית (אוטיזם, עיכוב שכלי התפתחותי, הפרעת קשב, לקות למידה וכדומה). הכל פה צפוף, רועש, דחוק ולא מאורגן – והתנהגות האנשים בהתאם.

>> יומולדת רוקנרול: לבונטין 7 בן 18. המסיבה יכולה להתחיל
>> אבל מי סופר: 6 דברים כיפיים לעשות בשבוע הספר העברי

בפעמים האלו, כשאני הולך עצבני ומתוסכל, מחכה כבר להגיע למרחבים הבטוחים שלי, אני נזכר  במה שאמר לאו קנר, בין הפסיכולוגים הראשונים שכתבו על מטופליהם האוטיסטים – שיש איים של יכולת. כך גם אני רואה את הסביבה – כבעלת איים של נגישות קוגניטיבית, שמאפשרים מזור בים של כאוס ואי ודאות. 

במקצועי אני מרפא בעיסוק וחוקר מוגבלות. כחלק מהמקצוע, יש לנו בסיס ידע וכלים לאפשר השתתפות בֿעיסוקים עבור אנשים עם מוגבלות, לאו דווקא דרך שינוי מאפייני האדם, אלא גם באמצעות שינוי הסביבה. בהרבה מצבים עדיף לשנות את המבנה, השירות או העיצוב של המקום בו מתרחשת פעילות מסוימת, מאשר לצפות שהשינוי יבוא מהאנשים דרך התערבות ישירה, כי אז התרומה של ההתאמה תועיל לכלל הציבור. הדוגמה האהובה עליי היא שיפועים לכיסאות גלגלים. הם במקור מאפשרים למתניידים בכיסא גלגלים להיכנס למבנה שיש בו גרם מדרגות, אך גם הורים עם עגלות ילדים יכולים להיעזר בהם. קוראים לזה "עיצוב אוניברסלי". 

התו הרגיש הוא דוגמה לעיצוב אוניברסלי – שירות חדש שנועד להנגיש מידע חשוב לקהל מהמגוון הנוירולוגי, על כל הדברים הקטנים והגדולים שלרוב האנשים הבאים לאירועי תרבות מובנים, או נלקחים בחשבון בחוסר נוחות קלה. ללא ההנגשה, שהות באולם תיאטרון יכולה להיות חוויה מלחיצה ומציפה לאנשים מהמגוון הנוירולוגי – השקט שיש לשמור, מה שמקשה על ביצוע "חישחוש" (תנועות או קולות שמהווים מענה לצורך תחושתי), הישיבה ההמושכת, חרדות סביב תכנים מאתגרים והכי משמעותי – המבוכה שבאה מהמבטים השופטים, במצבים בהם נכשלנו בלהתאים את עצמנו למצב ולמקום. 

התו הרגיש מהווה מענה לאתגרים הללו – מדובר בקובץ שמפרט מידע לרבות כיצד לוחות הזמנים של האירוע מנוהלים, איך להתמצא בדרך לאולם (כולל תמונות), היכן נמצאים הכיסאות המיועדים לצרכי נגישות ומהם כללי ההתנהגות המצופים מהקהל. בנוסף, למי שמעוניין, יש חלק שמוקדש למהלך העלילה, כדי להוריד מחוסר הוודאות ולסמן מראש תכנים העלולים לעורר חרדה, כך שהבחירה בהצגה תהיה מושכלת יותר. 

סביר להניח שלא תוכלו להרגיש בנוכחות הקהל שזקוק לתו הרגיש – לא יהיה שינוי בתכני ההצגה או באולם. ישנם אירועים בהם יש הצגות רגישות המיועדות למגוון הנויורולוגי, כמו בפסטיבל "מקומות שמורים", בו ההתאמות נעשות לאורך כל הדרך, וההצגות שנבחרות מראש כתובות כך שלא יהיו בהן תכנים מעוררי חרדה או פחד. הקהל מהמגוון הנוירולוגי שמגיע להצגה של התו הרגיש מכיר בעובדה שהוא נמצא במרחב שמיועד לכלל הציבור, וצופה בהצגה שמי שכתב אותה פונה לכולם. המטרה היא ליהנות מאירועי תרבות ביחד עם כולם, גם אם לא כמו כולם, בצורה שתהיה נעימה ומותאמת לקהל, ליוצרי ההצגה ולשחקנים.

אף על פי שאני איני חווה את צריכת שירותי התרבות כמאתגרת במיוחד, עיון בקובץ התו הרגיש מעורר בי תחושה הפוכה להליכה ברחוב סואן בשעות הלחץ – אני מרגיש את הנשימה מואטת, השרירים נרפים מעט ואיזו סקרנות לגבי האירוע צצה בתודעה. ואני נזכר – שביום בו באמת הותשתי מאין ספור התמודדויות לא נעימות, אחרי כמה ימים שאני דורש מעצמי יותר מדי, באמת יקל עליי לפתוח את התו הרגיש ולהיעזר בו על מנת לבוא פנוי ורגוע, וגם כדי לשמור משאבים מנטליים להמשך הערב עם החברים שהגיעו איתי לאותה הצגה. כי בינינו, מי לא ירצה לסיים עוד שבוע קשה עם הצגה טובה?