התערוכה "רוך וקושי" מפספסת את הנקודה
אף שהיא עוסקת בנושא שחשוב להציף, "רוך וקושי" מתקשה לגבש אמירה של ממש בנוגע לזקנה ולהזדקנות
מדי כמה שנים עולה לסדר היום התרבותי קבוצת מיעוט חדשה שזוכה לטיפול פרובוקטיבי שמערער את מערכת הייצוגים המקובלת. בשנות ה־90 היה זה הגל השלישי של הפמיניזם שהאיץ את הדיון על אחרוּת מגדרית, בשנות האלפיים השיח הפוסט־קולוניאליסטי ובשנים האחרונות קבוצה מוחלשת נוספת זוכה לתשומת לב תרבותית – גיל הזהב. התופעה ניכרת בעיקר בקולנוע: מבול של סרטים גריאטריים מציף את המסך לאחרונה, הכולל את "ג'רונטופיליה" השערורייתי שעוסק בפטיש מיני לקשישים, "אהבה" של מיכאל הנקה מ־2012, "מיתה טובה" הישראלי עטור השבחים ועוד. ייצוג הזקנה הוא סוגיה שנמצאת עדיין בחיתוליה, ולכן תערוכה בנושא היא מבורכת. האמנות הפלסטית איננה שונה משאר תחומי התרבות, גם היא קידשה מאז ומעולם את הנעורים ואת היופי הצעיר, אבל בניגוד לעולם הקולנוע והטלוויזיה שבזים לזקנה ולהזדקנות (של נשים במיוחד), דווקא בעולם האמנות רווחת התפיסה שאמנים משתבחים עם השנים, ולכן ערך יצירותיו של אמן בדרך כלל עולה ככל שעובר הזמן.
זקנה הוא נושא חתך מוזיאלי, לכן עשו בחוכמה האוצרים שחילקו את התערוכה לשני חלקים, שתי תערוכות שמוצגות ב\ו אחר זו, וכך נפרסת יריעה רחבה על הסוגיה. שתי התערוכות מהוקצעות, רציניות ומלוות במחקר מעמיק, אבל אינן חפות מבעייתיות. התערוכה מבקשת לעסוק בדימויים של זקנה באמנות, אבל היא נגועה ברובה בייצוג סטריאוטיפי ושטחי של גיל הזהב ואיננה מנסה לאתגר אותו. שתי יוצאות דופן הוצגו בחלק הראשון: העבודה "פיות יער" של רונה יפמן שמציגה חבורת קשישות שמגיחות מאחורי גזעי עצים עתיקים, תצלום נפלא שמשדר עוצמה, קסם ויופי "אחר"; דיוקן עצמי בעירום של אורה ראובן בהיותה בת 65. עבודת צילום זו מאזכרת את ציור דיוקן העירום של אליס ניל מ־1980, ארבע שנים לפני פטירתה בגיל 84. ראובן, כמו ניל, מאתגרת קונבנציות של יופי וגיל בכך שהיא מציעה מודל עירום נשי אלטרנטיבי, נינוח ושלם עם עצמו.
שתי התערוכות שונות זו מזו בעיקר באפקט שהן מייצרות. בחלק הראשון שרתה אווירה פופית וקלילה, הגיל השלישי הוצג לרוב באופן קינקי ומשעשע. החלק השני כבד ועגמומי הרבה יותר. הזקנה בו מתוארת כאוסף של חולשות וכהפרעה אסתטית. אמנם גם בתערוכה זו שורה רוח שטות בזכות הקרנת קטעי יוטיוב שמציגים זקנה בריאה וחיובית לכאורה, אבל הן מותירות בעיקר תחושה מכמירת לב.
רוב העבודות בתערוכה הנוכחית עוסקות בזקנה בתוך התא המשפחתי ומתוארת כתקופה מדכדכת של בדידות מזהרת. לדוגמה, שתי עבודות מתוך סדרת תצלומים של שמחה שירמן שהנציח את אמו ניצולת השואה במעין אלבום משפחתי שמעולם לא היה; מקס פרגוסון האמריקאי שתיעד בציוריו את אביו במשך 30 שנה; שחזורי תמונות ילדות נוסטלגיים של שי אלוני; הפוטומונטאז'ים של הגרמנייה אנגרט סולטאו. כל אלו מתחברים לידי תערוכה מפוזרת למדי שאיננה מצליחה לגבש אמירה של ממש. עם זאת מדובר בתערוכה חשובה ונחוצה שמציגה אוסף מרשים של אמנים בינלאומיים.
השורה התחתונה: אסתטיקה גריאטרית
"רוך וקושי: הגיל השלישי המגדר הרביעי – זיקנה באמנות העכשווית". גלריה P8, עד ה־29.11, אוצרים: שגיא רפאל ואורה ראובן